מה עושים?

שלום לכולם, אני מקווה שזה המקום בשביל לשאול את השאלה הזאת.... קוראים לי חן, בת 21. במקור אני מושבניקית אבל כרגע עובדת באילת. משוחררת מצה"ל כבר חצי שנה. אני שירתתי כתצפיתנית בגבול צפון רצועת עזה כמעט שנתיים. מי שלא יודע אז אני אסביר בקצרה - התצפיתניות מאתרות בעזרת מצלמות שממוקמות על הגדר מחבלים שמנסים לחדור לשטח הארץ או לבצע פעילות טרור במרחב הגדר. למרות שמדובר במחבלים, יש דברים שהיה לי קצת קשה לראות אותם. הייתי עדה להרבה חיסולים, אבל היה אירוע אחד קצת יוצא דופן בדרך בה חוסל המחבל. בתקופת הצבא, לאור כל הלחץ והאירועים שהייתי עדה להם, הפכתי להיות אדם די עצבני, אדישה לפעמים ואפילו עצובה לפעמים. אני לא בטוחה שהצבא היה הסיבה לכך או דברים שקורים בבית או שילוב מנצח של שניהם. בכל מקרה, חשבתי שאחרי שאשתחרר אז אשתחרר גם מהמחשבות הבלתי פוסקות על אירועים שהיו, אבל גם היום, אחרי יותר משנה וחצי אני עדיין מוצאת את עצמי ממלאת את כל מחשבותיי בזיכרונות מהצבא. לעיתים זה גם מגיע בחלומות. אפשר להגיד שמאז שהשתחררתי אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל הזיכרונות האלו והתמונות הללו לא עוזבים אותי וזה גורם לי לפעמים לעצבנות. לפני כחודש ימים, כשהייתי בעבודה, אני חשתי במן עצבנות בלתי נשלטת. זה הגיע לשיא כשהתחלתי לצעוק כמו מטורפת על אחד מעובדי המלון שלא איפשר לי לצאת ממתחם המלון. הרגשתי שאני חייבת להתרחק קצת מאנשים, רק לכמה דקות להרגע, וכשלא איפשרו לי את זה אני פשוט התחלתי להשתגע. בסופו של דבר יצאתי ואז הרגשתי מן לחץ בחזה והנשימה שלי הייתה כבדה. בחיים לא קרה לי דבר כזה שאני לא מצליחה לשלוט על עצמי. אני עד עכשיו לא מצליחה להבין בדיוק מה קרה שם ואיך קרה שלא הייתה לי שליטה על עצמי. אולי מה שקרה נבע מאותן מחשבות בלתי פוסקות על הזיכרונות מהצבא, אולי אלה לחצים שבאים מהבית - הסיבה בגללה עזבתי את הבית היא בגלל שבתור לסבית זה עדיף לגור מחוץ לבית. אז ברור שיש כמה דברים לא פתורים עם ההורים. יש לי כמה שאלות: האם לדעתכם הזמן יכול לטשטש את הזיכרונות מהצבא או לפחות להרחיק אותם קצת ממני. האם התפרצות העצבים הלא ברורה שהייתה לי צריכה לשמש לי כסימן שיש משהו שצריך לטפל בו? יש אפשרות ללכת לפסיכולוג דרך קופות החולים?