&

אם כבר שאלת אז קודם כל לפי התשובה שלך ("ענה לכסיל כאיוולתו")הבנתי שהייתי קצת מטופשת, אני מכירה את וויניקוט, למרות שתמיד טוב להזכיר ולהכיר אותו להורים ולהורים שבדרך. דבר שני, זו הייתה התממות מצידי להתפלא על הבעיות הרגשיות של הילדים שלי, אני לא רוצה להרוס את מיתוס האמהות לנשים הצעירות, אבל הרגשות האמהיים שלי כללו, פחד שנאה גועל תוקפנות רגשי אשמה ומעט מידי אם בכלל אהבה קבלה והכלה. אם כי תמיד השתדלתי לטפל בהם טוב ולא להגיד להם דברים קשים, כי מהחוויה שלי בתור ילדה לא זכרתי הרבה אבל זכרתי שהייתה הזנחה גם פיזית, ואמירות מקבריות של אמא שלי(לדוגמא:"אני רוצה לראות אותך בתוך קבר קטן" "הלוואי שאני אשב עלייך שבעה כבר" "שיביאו אותך אלי כשאת מתה" סתם "תמותי " ועוד גם לא מקבריות סתם משפילות) עד שבעקבות הטיפול עשיתי תחקירים לגבי העבר, מעין רשומון שלא כלל את ההורים שלי, שניהם לא רצו/יכלו לשתף פעולה ומראש ידעתי שאין לזה טעם, ואז גם נזכרתי בעצמי בכל מיני דברים שקרו בבית ומחוצה לו. ועדין צצים ועולים מדי פעם כל מיני רגעים אפלים) אני מקווה שלא הגזמתי בלחשוף יותר מידי פרטים אישיים. לסיום אני אומר רק שהיה לי מאוד קשה להיות אמא, לא היו לזה מילים וזה התבטא בתחושות מחשבות והתנהגויות כפייתיות, בדומה ל OCD, לא העזתי/יכולתי לשתף אף אחד זה היה עוד סוד. הדבר המעודד שאני יכולה לוחר הוא שעם הזמן, גם ללא הטיפול, נהייתי קצת יותר מודעת לעצמי,קצת יותר "עמוקה" ופחות שטחית ביחס לעולם הרגשי שלי וגם של הילדים שלי, וקצת פחות חרדה. (עדין הילדים שלי נראים לי לפעמים כמו חייזרים,לפחות עכשיו בזכות הטיפול ונפלאות הפסיכותרפיה אני מבינה שלמעשה אני היא החייזרית).