מתפוגגת

אודי היקר, רוצה לשתף בעצב. קשה לי להכיל אותו לבד. מרגישה שלוליטה מתפוגגת. מסתכלת במראה וכמעט ולא רואה אותה. זה עצוב לי. סוג של הזדקנות מואצת... או חלק שלי שנעלם - איתו. מתגעגעת אליו כל כך. אל העיניים שלו שבתוכם יכולתי לראות אותי. כמו שרציתי לראות אותי. עוצמתית ויכולה אבל גם נזקקת וקטנה. אל הקול שלו. הקול שלו שעטף אותי. ואליו, שהרשה לי להגיע עד פנימה. שיכול היה להיות איתי גם חלש וקטן ועצוב ולא רק גבר חזק וכל יכול. לפעמים הוא אמר לי (בצחוק?) שאולי אם היה לוקח אותי (אתה יודע אודי, כמו האדם הקדמון כשהגבר עם הנבוט היה לוקח לו את האשה למערה שלו) אז הייתי שלו. אני חשבתי שלהפך, שהייתי שלו דוקא כי הוא נתן לי לקחת אותו. לוליטה (לא יודעת עוד לכמה זמן)

הי אודי, מרגישה שכנראה כבר נמוגה לוליטה. לא הצלחתי להעביר, אפילו כאן, אליך, את הצורך שלי. נראה לי שרציתי חיבוק - וירטואלי אבל שירגיש ממשי. רציתי להיראות. רציתי להיות שלמה לרגע נוסף. במקום קיבלתי לקח. מוסר השכל. אני לא מאשימה, לגמרי לא, זה לגמרי מובן. הרי אי אפשר באמת לראות את כולי. רק אחד יכול היה וגם זה גלש והיה גדול מכדי להכיל במסגרת שהייתה. תודה שהיית עד כאן לוליטה