קשה כל כך...

אני בטיפול כ-8 חודשים.הבוקר הגעתי לפגישה השבועית מאד טעונה וכועסת(על המטפל) שיתפתי,פרקתי,הסברתי, כאבתי. ומה? הוא מבין, הוא אמפתי, הוא קשוב, הוא מנתב ומנווט. ובכל זאת אני מרגישה שזה לא זה. הוא מודע להרגשה הזו שלי, זה לא ממש מיטיב את הרגשתי. אני מחפשת שהמטפל יביא את עצמו, יהיה חלק מהסיטואציה ולא ישוחח איתי כאילו אני פגועה מאיש אחר, כועסת על מישהו מחוץ לחדר. אל תהיה שם רק כדי להבין אותי, תגיד לי מה אתה מרגיש, תתנצל אם נראה לך שטעית או תסביר את עצמך אם נראה לך שלא. כן, אני מבינה שדרך הטענות והטיעונים שלי, הוא למד אותי, ומבין את בעיותי. עדיין, לא הייתי רוצה להרגיש עכבר מעבדה. היחסים בחדר, זו מציאות קיימת. להרגשתי, לפני שלומדים מהסיטואציות שבחדר על החיים שלי בחוץ, צריך גם לדאוג שאני אחוש מספיק טוב בפנים. אני לא כל כך מבינה ויודעת, למה להמשיך, התסכול גובר מפעם לפעם,עד שאני ממש לא מרגישה טוב פיזית מכל הענין. אני רוצה לתת לך דוגמא: נניח שאני אומרת למטפל של משפט כמו:"אם באמת היה אכפת לך (ממני), היית עושה כך וכך..." אני לא אמורה לצפות שהוא יאמר לי שכן אכפת לו? אם אני אומרת לפסיכולוג שלי:" אתה יודע, שאני יוצאת מהפגישות מתוסכלת ולא מסופקת. שאלת אותי פעם :למה? בררת, מה חסר לי? " אני לא אמורה לצפות שהוא ינסה לבדוק איתי מה הייתי רוצה שיקרה בפגישות? אני מרגישה שאני טוחנת מים, ועוד משלמת על זה... עוד תסכול בפני עצמו. מה עושים?