היי..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודייייי יקר - התגעגעתי לנוכחות שלך למילים המנחמות .. תודה שהיית איתי גם מרחוק .. אתה והחברים המיוחדים בית הזה. (מיקה יקרה , נילי שלי , ילדה/אישה רכה ועדינה , גלי הדואגת רפאים ושיר המיוחדות .... וסליחה אם שכחתי מישו .. ילדה / אישה - מזל טוב ..המון המון מזל טוב ליום הולדתך.) - תודה לכולכן!!! השתחררתי מבהח.. זה היה נוראאאא ו..לחשוב שיש בי כל הזמן פנטזיה להתאשפז .. להרפות .. להתמסר ליאוש ולכאב ולהזרק באיזשהו מקום בלי תכלית בלי כלום .. זה אבסורד . שכבתי במחלקה בביהח .. (לא על רקע נפשי) והרגשתי רצון עז רק להיות בבית , מנוחמת ליד הסביבה הקרובה .. איפו זה ואיפו הפנטזיה להרים ידיים ...? אודי אודי אודי .. הכל כואב לי , זה לא מרפה .. 6 ימים בביהח וזה היה הדבר הכי נוראא שחוויתי (כן יש עוד דברים נוראים).. עשו לי גם בדיקת LP שזה שאיבת נוזל מהגב כדי לבדוק דלקת קרום המוח , הכאב הזה חירפן אותי , זעק מתוכי את כל האמת שדחפתי עמוק לבפנים .. הכל צעק ממני , קיבלתי וואבן במחלקה .. הרגשתי תלושה לחלוטין מהמציאות.. כל הדקירות האלה בידים , הזריקות , האינפוזיה .. זה כאב בטירוף.. אודי.. כל הפלישה החודרנית הזו לגוף זה היה נוראאאאאאאא. אני מרגישה ממש ילדה קטנה , שעדין ככ מפחדת, ואתה יודע, אני אפילו מצליחה להסתיר מעצמי בכח את מה שכולם חושבים עליי - שאני חזקה?! התאמצתי לשמור על שפיות לנוכח כל הכאבים הבלתי נתפסים אבל הבכי של הילדה הקטנה בתוכי לא מפסיק .. אודי מה יהיה איתי? הכל נחווה אינסופי ? עד מתי?.. אני מרגישה איך נחשפת לעוצמות הכאב הכי ראשוני שהיה לי .. זה מתסכל .. לחוות את הכל מחדש. איפו כל חומות ההגנה ששמרו עליי פעם? למה כל דבר נחווה בי ב"זום אאוט" כזה עצבני? אז בביהח - התפרקתי .. כאילו שם .. צללתי עד הסוף של הסוף.. קרסתי , אחרי 3 וחצי שנים של חזות חזקה.. ?! הפער התפרק בין החוצ לבפנים. המשפחה היתה לידי . אבא היה בחוצ , לא העז להכנס, אבל היה - אמא פעם ראשונה שרק ישבה וספגה וספגה את הקללות והכאב והטירוף שלי.. הכל זעק החוצה אודי , לא היה אכפת לי מה יחשבו עליי, מה יאמרו , רציתי רק לא לסבול.אודי רציתי רק לא לסבול. יש בי כאבים ויש בי גם ריקנות אינסופית איך זה הולך ביחד? המבט הדואג של הצוות הרפואי שם.. גרם לי להפסיק לנשום ניסיתי לא לבכות , קיללתי את עצמי .. , יש בי משו דפוק שתמיד מנסה לעשות הכל לבד .. תמיד מרגישה שלא צריכה שיהיה שם מישו שיחזיק את היד .. כמו מטומטמת רציתי להצליח תמיד בשקט - בהכל לבד .. שמרתי על כולם מלבד על עצמי . אין לי כח לנתח את הדברים ,ומשתפת אותך כדי לא להיות בתוך כל הברדק שבי לבד. מנסה להאט מחדש את הקצב. אבל הגוף שלי ואני חיים שנים שללל חיים נפרדים. הגוף פיתח לעצמו חיים אחרים לבד, וזה מרגיש שאין לו שום קשר או יחסים איתי בכלל. מתי אצליח להתחבר לגוף שלי מחדש ? מתי כבר ארגיש אחד?... וארצה את הגוף שלי מחדש ? ... אני מרגישה בשבוע האחרון שאני נודדת לעולמות רחוקים מידיי כאלה שככ היו רחוקים ממני שנים , והיום פתאום מתגלים.. עולמות לא טובים אודי.ובתוכי יש קושי מטורף לקבל אותם.הגוף שלי לא מוכן לקבל את האמיתות שלהן. בטיפולים , הגוף מדבר , אני לא מצליחה לדבר .. מילים נתקעות. רק תחושות ורגשות של צער ועצב ויאוש מטורף אוחזים בי. איך זה יעבור אודי ? אוף . פאק. מה אני בכלל רוצה ממך? כותבת וכותבת, עוברת מדבר לדבר , הכל מבולבל.. פתאום אני מגלה איך הקשר הקרוב שהיה לי עם אבא היה ככ אסור .. התמימות שלי .. הוא לקח לי אותם . כל הזכרונות של המבטים חודרים בי כמו סכין.. הלב שלי מרגיש מדמם כל לחישה שנאמרה אז היום מורגשת בתוכי כמו מכה חזקה. היתי נותנת מתוכי הכ-כל.. - רק להפסיק לחשוב עליו, רק להפסיק לחשוב על מה שעשה, רק להפסיק לחשוב שאני הייתי גם שותפה. רוצה שקט אודי.. הפסקה בין האינטנסיביות הזו בתוכי .. אבל זה לא מגיע. הכל מדמם בי אודי. הלב פועם בחוזקה .. אין אויר . מחנקקקקקקק עצום. לא רוצה להיות לבד בכל זה. זה מרגיש ככ חשוך ומאיים ... צריכה נוכחות אודי. הטיפולים קשים .הבלאגן עצום . ואני צריכה שמישו יעשה לי קצת סדר . מאיפו מתחילים? בא לי לצרוח אודי. כלום לא יוצא. כותבת בלי הפסקה , שרק יצא ממני הכאב המטורף הזה . אני לא מפסיקה לחשוב איך נתתי לו לגעת . עוד ועוד ורק קפאתי. טיפשה.. חיכיתי רק שהוא יצא מהחדר, שאוכל לשבת שעות על הרצפםה בצד.. ואחכה עד שהכל יעלם. ולמה ?.. למה היום זה לא נעלם ?.. למה זה מרגיש כאן ועכשיו? שונאת את התמימות שהיתה בי. את הפאקינג ילדות שהלכה לי . שונאת את מי שהייתי . שונאת. על מי שאני בזכרון של עצמי . הצילו- אודי אתה שומע אותי? מרגיש שאני למטה למטה .. למטה.. שוב . תושיט לי יד? צריכה גם אותך. :-( שרית
שריתי, עצוב לי מאד לשמוע. מחפשת את המילים המתאימות. כל כך רוצה שאפשר יהיה שיכאב לך פחות. שאפשר יהיה להושיט יד ולגעת בידך ולמשוך אותך משם. שאפשר יהיה שהשנאה לא תהיה אל עצמך הראויה רק לאהבה וקבלה. שלך י.
תודה שאת כאן, אוספת אליי את מילותיך.. ושומרת אותן חזק. מחבקת שרית
הי שרית יקרה, ברוך שובך... כאב, יש לו נטייה להחוות אינסופי. אבל כאב הוא בעל איכות גלית - לעתים יותר חזק ולעתים יש הפוגות יחסיות (או לא יחסיות). רואים את זה "מבפנים". כך שגם אם נגזר עליו להיות נוכח כל הזמן - יש אפשרות להגמיש אותו (ובטח כאשר הכאב הוא בעל אופי זמני). טוב שאת משתפת. במידה מסויימת, פרדוקסלית, הכאב - גם הוא סוג של שיתוף בינך לבין הגוף. רק שזה קשה, מסוייט וכואב... את שונאת את חוסר האונים שהיית בו אז. ואני מקווה שהיום תוכלי למצוא מקומות יציאה מתחושות חוסר האונים, גם אל מול הטיפולים הלא קלים. זה אפשרי, ושווה לנסות. בכל מקרה, כאן ואיתך. אודי
שרית יקרה טוב לראות אותך כאן, טוב לראות שיצאת מביה"ח.. מכירה את התקופות האלה בהן הכל מציף, וה"אז" מרגיש לגמרי "עכשיו".. יודעת כמה הן קשות, מתישות, מייאשות.. אבל אני יודעת גם שהן עוברות.. ואז אפשר גם קצת לנשום.. נכון שיותר קל להגיד את זה מבחוץ.. אבל אולי עצם הידיעה, קצת קצת קצת יכולה לעזור?.. הרי גם את בתוכך יודעת שיש גם ימים פחות מציפים.. שרית.. את לא היית שותפה שלו.. ואת לא יכולת לעשות שום דבר באמת.. את לא אחראית למה שקרה.. וזה בטח לא באשמתך.. אני יודעת שקשה להתמודד עם זה.. כואב נורא לשמוע את שעובר עלייך ואת שאת מרגישה.. מקווה שיוקל לך בקרוב.. תשמרי עלייך שיר
מחבקת אותך בעדינות. שלך שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
