סבל

הי, רע מאד עכשיו. היא גירשה אותי מהטיפול. לא האמנתי שזה יקרה. אני כאן לבקש תמיכה כי ממש לא בטוחה שאצליח לעבור את זה (ולא בטוחה שרוצה). למי שיש כוח להתכתב עם מפלצת נוראית היסטרית תלותית דוחה איומה משוגעת ואובדנית... תודה . אפשר כאן ואפשר גם במייל... [email protected]

היא הכירה מראש, היא שמעה על כל מה שקרה בטיפולים הקודמים, היא הבטיחה שהיא תמנע את זה וכאן זה לא יקרה. ובכלל לא חשבתי שעשיתי משהו נורא, והיא הודיעה טלפונית שהטיפול נגמר. מאז אני מאביסה את עצמי בתרופות הרגעה, אלכוהול, אוכל, תרופות שינה, פוגעת בעצמי פיזית... אני לא מאמינה שזה קרה. בטחתי בה. סמכתי עליה. ועכשיו אנשים שאני משתפת במה שקרה אומרים לי שהייתי נאיבית, שזה "רק טיפול" שזה קשר שמבוסס על כסף. שברור שימאס לה. אז למה אני כל פעם מחדש משכנעת את עצמי שאפשר לבטוח?

גלי יקרה, אתך מכל הלב, לא יכולתי לקרא אותך ולא להגיב, גלי- מכל מה שרשמת על עצמך, אני יכולה להבטיח לך, שלכולנו, אבל לכולנו יש קצת, ואולי גם הרבה ממה שכתבת על עצמך. לפעמים אני סופר מפלצת(ללא שליטה) הסטרית(חבל על הזמן) תלותית (אלא מה!!) וכו וכו.. ומכאן אני נככנסת לקטע של התלבטות אם אני בכלל שפויה. (לפעמים אני חושבת שלא). אבל אולי בכל זאת, אני נזקקת לטיפה של שפיות כדי להבין שכל האמצעים,(שציינת)הם עוד דרך בדרך למדרון. ודוקא את גלי, שמאופן התגובות שלך לאחרים, וההודעות שלך בכלל, את מצליחה להעביר מסר של שפיות ויציבות, שלא לדבר על נתינה ותמיכה עם אותן המילימ המיוחדות לך בלבד. בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה לכתוב לך, אז אולי רק לבקש ממך שתשמרי על עצמך, והגשם הזה שיורד ללא הפסק, עושה טוב למצב הרוח שלי, הלואי ואצליח להדביק גם אותך... שלך, גליה.

הי גליה תודה שכתבת. לפעמים אני מרגישה שיש לי כמו לכולם קצת מכל החלקים הפחות בריאים, ולפעמים, כמו כשהאדם שאמור היה להיות הכי סבלני כלפי וכלפי החולשות שלי, מוותר... אז נדמה שיש רק אותן, את התכונות הנוראיות, ואינסוף מהן. תודה שאת מזכירה לי (או אומרת לי משהו שאפילו לא ידעתי), שלפעמים את שומעת מסר של שפיות בדברי, שיש עוד חלקים חוץ מאלו שמשתלטים עכשיו. אני משתדלת לשמור על עצמי. לפעמים לא בטוחה שמצליחה אבל באמת משתדלת. כשהתחיל הגשם הוא גם החייה משהו בי, אבל היום שוב דעכתי. להתגעגע אליה ולשנוא אותה. שכל דבר מעורר פלאשבקים ממנה וכדי להשקיט את הפלאשבקים אני מרגישה שאני צריכה להחשיך את הכל. מקווה שיעבור, אבל עדיין עצובה נורא. סליחה תודה. באמת. תודה גליה. מכל הלב גלי

גלי יקרה מאד, איני יודעת היכן את ברגעים אלו. מכאיב כל-כך, עדיין טרי כל-כך. גם לך, גם לה. משאיר בהלם וללא אוויר, מחסיר פעימות לב או מילים. כל-כך לא פרידה... מתארת לי אותך במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים. זה עצוב. נורא עצוב. אני מאמינה שהדבר הכי אמפטי שיכולת לקבל בעיתוי שכזה כדי להתחבר ביחד היא פרשנות טובה ומדויקת. הסבר שמנסה למצוא למה היה, ככל הנראה, רגע בו נכרתה ברית דמים עם המפלצת. מדוע איזו מפלצת מכוערת שבפנים רעבה כל-כך, ומחבלת והורסת כל-כך, או אולי מקנאה כל-כך ופוגעת באופן כה לא הוגן בילדה יפה וקטנה אחת שבלב. ובכלל, איך מצליחים להפריד ולזהות שזו מפלצת שהיא אחד החלקים שבך. האם זה אכן כך? איזה בלבול מטריף. עד כמה שזה אולי נשמע מתמיה, מציאת הסבר, נבעט, צורב וקשה לתפיסה ככל שיהיה, בעיתוי נכון ועל ידי מישהו נכון (אפילו את מולך, או מול ייצוג פנימי של דמות מטפלת מן הכלים החלקיים שכבר רכשת, ויש לפעמים מצב להשתמש בהם), עשויה להועיל אף מעבר לערסול או חיבוק, שהם נהדרים, מקסימים, חיוניים-לא-מבוטלים, אבל לא תמיד מספיקים על באמת במקרים כאלה. כי אנחנו מעוניינים יותר בהפסקת אש, ופחות במעקפי חרדות. עימות מורכב ומכאיב. אעזוב ואניח לרגע לכובד. אשלח ליטוף עדין לילדה הרכה והעדינה, אחזיק קרוב ללב הפועם ראש קטן שלה. הלוואי שגלי הקטנה והחלשה שבפנים תוכל ותורשה להישען, בינתיים ומעת לעת, על גלי הגדולה ובעלת הכוחות שיודעת לחמול ולטפל ולהעניק ברוחב לב. יש, יש חלק משמעותי בגלי להאמין בו ולסמוך עליו, וכמה רואים את היופי הזה כאן במלוא הדרו. האם תוכלי לא לבגוד בו, בחלק התומך, ולתת מן הקסם והטוב גם לך ובגלוי? הלוואי שבבוא העת תוכלי להתאושש קצת ובסופו של דבר לקחת גם אירוע קורע כמו זה לכיוונים מצמיחים. זמן… ומי יודע, יש משאלות שיכולות להתגשם. אולי אולי והלוואי. נושאת תפילתי, כי באמת מגיע לך. כמובן, ואין ספק שזה מעצבן, לעזאזל, כאשר צריכים להתגבר על הקושי ליזום עצמאית כל מיני כיוונים כשהמשאלות ממאנות, מאד ממאנות… מאד מאד לא קל. מאד לא פייר. יודעת... Take care, ונסי עד כמה שידך משגת לשמור על היש ומה שלא אבד. בעדך, סוריקטה

שלום לך מלאך קסום כמה התגעגעתי לרחש כנפייך, לליטופייך, למבט עינייך. כמה התגעגעתי אליך אוי סוריקטה. אם יכולת להיות כאן ולראות כמה דמעות צנחו על המקלדת . כמה הרגשתי אותך לידי. גם דאגתי, ודואגת לשלומך. תוהה היכן את, לא רק במובן הפיזי, אלא גם היכן נמצאת נפשך היקרה. זוכרת, חושבת על דברים שכתבת כאן, ודואגת לך. (רק מחשבה, שהעלמויות בפורום, יכולות לפעמים לנבוע מהחמרה בהרגשה וחוסר מסוגלות להיות עם הרגש הקשה או בכלל להיות עם אחרים, ולפעמים מההפך הגמור, מסוג של חיות ותחושה של מסוגלות "בחוץ" וחוסר צורך ב"תחליף" וירטואלי. וקשה מכאן לא לדעת איך לפרש את השתיקה). קלעת כל כך בדברייך אני " במקום שנע בין זעף עצום, חרדת-אימים, בהלה סיוטית של תלישות, ובין אדישות ובין שלווה והקלה מדומות ושיטוט בין עננים וכוכבי שמיים" אלו המילים שהיו חסרות לי. איפה מצאת אותן? אבל רק בקצוות אני משוטטת , עולה על מטוס סילון מקצה לקצה. אלו קצוות נוראיים הם. חושבת על דברייך, כמה עיניה הרכות היו עוזרות לי יותר מפרשנותה הכועסת. כאילו סתירה בגוף הדבר, כאילו ברורה לי הפרשנות אבל לא הגיונית בעיני. איך זה יכול להיות? אני מבינה מה היא מרגישה אבל אני לא מבינה איך היא יכולה להרגיש ככה? אולי הבילבול הזה אומר שעוד לא הגעתי לפרשנות הנכונה. אבל תמיד יש אחת כזאת, פרשנות שיכולה להרגיע? גם לניצול שואה יכולה להיות פרשנות מרגיעה למה שקרה לו? (מקווה שאינני מעוררת כעס, זו לא השוואה, רק ניסיון לתת דוגמה ברורה), אולי יש דברים שאי אפשר להסביר? אני מקווה שאת מרגישה, משם ועד לכאן, כמה שאת חשובה. אני כבר לא יודעת למה לייחל, אבל דברייך "לשמור על היש", גם הם תזכורת חשובה, כי בסערת הכאב אני מרגישה שהרבה ממה שהושג גם עלול להאבד. מרשה לי לנסות להחזיק אותך, את מילותיך, איתי, גם שם בחוץ? כל המילים שקיבלתי ממנה עכשיו מרוסקות ומעוכות. נקרעו, הוכתמו והושחתו. כמה נורא שזה מה שנשאר. שהיה עדיף כבר אם לא היה הדבר... שלך, אוהבת מאד גלי