טיפול נכון?

אודי שלום. בשנה האחרונה הייתי בפסיכואנליזה לאקאניאנית. הפסקתי את האנליזה מתוך תחושת ייאוש קשה שהלכה וגדלה. חשתי כי לאורך הטיפול כולו נוצרו בי הבנות חשובות ומשמעותיות לגבי עצמי אך איתן הלך הסבל וגדל... אני כבר זמן מה מנסה למצוא מטפל חדש ולא מצליחה. יתכן וזה קשור לתהליך הפרידה מהאנליטיקאי הקודם.. אך בכל זאת, אני מוצאת את עצמי זקוקה לטיפול ולא מצליחה (מכל סיבה שאתה יכול רק לחשוב עליה - למצוא לעצמי מטפל חדש). הבחירה שלי באנליזה לאקאניאנית הייתה מתוך סקרנות בעיקר, ועכשיו אני תוהה האם להמשיך באנליזה או שמא לפנות לטיפול מסוג אחר? (מכיוון שאני עצמי סטודנטית בתחום ומטפלת בעצמי אני מכירה את רוב הגישות הרווחות ועדיין לא מצליחה למצוא לעצמי את מה שהכי נכון).

אודי. אז אין כזה דבר טיפול נכון. אין מטפל נכון. אולי גם אין מטופלים נכונים. כן, לאקאן זה לא קל. אבל הוא בהחלט מספק משהו. אולי גם את הסקרנות שלי. אבל החלטתי שבינתיים הוא יספק את אותה הסקרנות אבל רק מבחינה אינטלקטואלית. חשבתי כל הזמן שהפסיכואנליטיקאי שלי צריך להיות הכי חכם. הכי נחשב. הכי מוכר ומוערך בתחומו. שיהיה הכי. למה? אי אפשר ללכת סתם לפסיכולוג? למה ללחוץ ככה וללכת להכי הכי? הרי בכל מקרה כולם שונים. כולם למדו. בערך אותו דבר. בסופו של דבר הרי כולם עושים בתוככי הקליניקה (אגב למה כולן ממוקמות מתחת לפני הדמה, פרטרים בת"א חזרו לאופנה?) מה שמתאים להם. אבל פסיכואנליטיקאי צריך להיות גם סתם איש נחמד. לחייך. להתייחס יפה. לא רק להתאמץ לשוחח עם אותו סובייקט שסוע... עם הלא מודע. מרוב המאמץ השלו להאיר את הסובייקט השסוע שלי נעלמתי אני. פרדוקס? קמתי בבוקר. שמחתי לראות את התשובה. משהו קטן גרם לי לקבוע פגישה עם אנליטיקאי חדש. (ד"ר! פעם ראשונה אצל ד"ר!! ולא לאקאניאיני). אבל עכשיו אני צריכה ללכת ובעצם בא לי שהוא יספר לי על עצמו. ולא אני על עצמי. שימש.