הי אודי

קצת מוזר לי לכתוב כאן.. כאילו "את מי זה מעניין"? אך מרגישה צורך וסליחה מראש על חוסר הארגון. אני לא בדיוק כאן ולא בדיוק בכל מקום אחר (גם לא בתוך עצמי..) אז הייתי אצל פסיכיאטר שאבחן דכאון מג'ורי. מזה בדיוק חששתי. מאבחנה ומתיוג. וזה עוד כשניסיתי להסתיר.. מה שגרם לעוד אבחנה..- פראנואידית . אז למרות הקושי אני עכשיו עם תרופות שאולי עוזרות אבל מבודדות ומשבללות . מחזקות את התחושה של חלימה בהקיץ - של -- לא בדיוק להיות פה. מרגישה את האנשים עויינים (פראנויה ?) ובצדק. כי לא מתפקדת הכי טוב. אבל הכי נורא שגם אותה. רוצה להפסיק ורוצה שהיא לא תוותר.. אבל היא לא מבינה ומוותרת. כביכול רואה שיפור ואפשרות להפחית את מספר המפגשים ואולי היא רוצה להפחית אותי בחייה? ואני לא יודעת איך להישאר לבד - רק עם כימיקלים ובלי תקווה שמשהו ישתנה כי נראה שהיא הרימה ידיים ואולי "תפשה טרמפ" על האמביוולנטיות שלי לגבי הטיפול ו.. אנה אני באה?????? מרגישה מלחמה בתוכי . רוצה שקט. רוצה שלווה. ואין. ואולי בכל זאת אודי, תוכל קצת לעזור לי? לילה שלוו.

קודם כל תודה. היה חשוב לי להרגיש שאני מובנת . התשובה שלך חידדה לי את המודעות לבעיה.. שאולי קשה לי להבין אותה כי מרגישה נזקקת ונעזרת בכל תחום בחיי. אנשים עוזרים גם אם לא מתבקשים לכך ישירות ממני, כי נראית להם מבולבלת/חסרת אונים/לא מרוכזת וכד'. וזו הרגשה מאד לא נעימה של נחיתות, של איטיות ולעיתים אף של פיגור וחריגות.. ולגבי ההודאה בנזקקות בפניה - זה אכן מאד קשה לי (מביך ומביש) מצד אחד ומצד שני מרגישה שגם כשאומרת/רומזת עלכך, שהיא מאד רוצה "לשחרר" אותי וקשה לה להשתכנע בעוצמות של הקושי . יכול להיות שהיא איבדה כבר את היכולת להקשיב לי? או שאני איבדתי לחלוטין את הקול שנטמע בחלל ובלתי נשמע?? ואולי אני לא קיימת ורק חושבת שאני קיימת??! לכן מאד מודה לך אודי שענית והתייחסת כי באיזשהו אופן אישרת את קיומי. מפחדת ממה שקורה לי

מיקה יקרה מצטערת שרק עכשיו מגיבה, מקווה מאוד שתראי את ההודעה הזו. אודי אמנם כבר אמר לך את זה, אבל אני רוצה שתדעי שגם אותי זה מעניין - מאוד. טוב שכתבת. כמוך, גם לי קשה מאוד מתיוגים ושמות למיניהם.. אני חושבת שזה עושה את החיים להרבה יותר קשים - מצד אחד.. מצד שני, אולי זה קצת מקל, כי יודעים מה הבעיה, ואז גם אפשר יותר להתכוונן להתמודדות איתה.. מכירה את המלחמה הזאת בין הצד שרוצה לצד שלא רוצה.. אני יודעת כמה קשה להיות במקום הזה, במיוחד כשלעיתים הצד שלא רוצה איכשהו מצליח קצת יותר להשתלט.. אני מכירה גם את הרצון והכמיהה שהיא תדע לבד- בעצמה, מה אני רוצה ומרגישה וחושבת.. שהיא תדע לבד כמה אני רוצה שהיא תמשיך להילחם איתי ובשבילי.. ואני יודעת כמה ההרגשה יכולה להיות מדהימה כשזה קורה.. כשהיא כן מצליחה להבין לבד את הרצון שלי.. אבל, וזה אבל גדול.. ההימור הזה מביא איתו סיכון רציני.. כי לרוב אנשים לא באמת יכולים ומצליחים לנחש את שקורה בבפנוכו שלנו.. וכשהיא מפספסת - הכאב גדול ביותר.. ולמדתי (גם אם אני עדיין לא לגמרי מיישמת תמיד) שעדיף לנסות ולהגיד לה.. את מה שאני רוצה שהיא תעשה.. ואני אגלה לך סוד - בסופו של דבר, השד לא כל כך נורא... ו.. מיקה.. זה הכי בסדר להזדקק.. אין בכך שום דבר רע.. אני יודעת שההרגשה יכולה להיות קשה מאוד.. אולי מין סוג של השפלה.. אבל זה לא באמת כך.. לא למי שמסתכל מהצד.. מגיע לך הכי בעולם שתרגישי טוב יותר, שתדעי שהיא רוצה להמשיך איתך, שהיא לא מוותרת ולא מתייאשת.. שהיא שם בשבילך.. ושאת יכולה להזדקק.. תשמרי עלייך שיר

תודה . אף פעם לא מאוחר להגיב... ותגובתך מאד חשובה לי. מוצאת את עצמי די קשורה אלייך , לשרית ול.. טימי (שמאד חסרה לי). חושבת עליכן ואוהבת אתכן וסליחה אם לא תמיד מגיבה ומפרגנת. בליבי אני איתכן . מקווה שאחזור לעצמי מתישהו..