אודי

אודי יקר.. לאיודעת למה כאן. בעצם זה מרגיש ככ לבד. ככ כואב. לא מצליחה לעבור את הגלים הסוחפים בימים האחרונים. מרגיש ככ לבד. מרגישה בתוכי ככ מלוכלכת.מזוהמת.נגועעעה. בטיפול יוצאים ממני ככ הרבה דברים. ככ הרבה זכרונות.בכי.כאב.ואין לי כח להתמודד עם זה. אין לי כח. לא חשוב כמה מקלחות אעשה לעצמי היום עדין ארגיש ככ לא נקייה. ככ נגועה . הכל רק כלפי חוצ - ההקלה היא ממש רגעית .. והתחושות הלא נעימות חוזרות ככ מהר. נמאס לי אודי. נמאס לי להרגיש לא נורמלית . מרגישה בתוכי קרועה . נכון ש.. כלפי החוץ- אני נראית אחת .. שלמה אבל אילו בבפנים- הכל שבור, מרוסק, פזור לרסיסים. והגוף שלי ככ זוכר. הוא בוגד בי . מדבר במקומי. מגלה דברים שלא באמת צריכים לצאת החוצה. הגוף זוכר את מה שהיה .. והבפנים שלי - הלב - נשבר לרסיסים. הכל מרגיש כואב אודי. הכל ככ כואב. לא קמתי מהמיטה מיום רביעי. מהטיפול האחרון שהיה זוועתי.. זה לא אפשרי להרגיש ככה. זה לא יתכן שכל הניתוקים שהיו אז .. משתחזרים עכשיו . זה לא אפשרי לעיכול אודי. זה לא אפשרי לעבור את זה . אין לי כח. היום עולים לי המון זכרונות,וקשה לי איתם.. ואני זוכרת חולצה פסים אדומה. ואני זוכרת צעדים במסדרון ואני זוכרת את הרוח שנושבת בחדר ועושה לי קר ואני זוכרת את ההרגשה הקפואה ואני זוכרת את עצמי מתבוננת על עצמי מבחוצ. אודי . מה קורה לי ? למה זה עולה שוב? למה מה שנשכח עולה מחדש? ואני זוכרת חיוך ונגיעה שמכאיבה ואני לא יודעת כבר אם מה שאני זוכרת נכון או שהכל סיוט אחד גדול ושעוד לא התעוררתי ממנו. ויש עוד ככ הרבה דברים שזוכרת , שאי אפשר לדבר אותם במילים.. והשתיקה כואבת יותר כי זה כמו להחזיק את האוכל בפה עד שכבר נחנקים כי אי אפשר לבלוע את זה אי אפשר אודי. תקתקוק השעון שהיה בחדר לא מפסיק לתקתק לי בראש. ובטיפול השקט מאדיר את התקתוק של השעון על הקיר ואני .. רק מתנתקת וחוזרת למקומות ככ לא נעימים... וזה מפחיד . מפחיד מפחיד . ואני מרגישה שמתקלפת מהר מידיי .. מול איש השיחות שלי .. וזה קשה . וזה חשוף מידיי. והקרבה שם בחדר מאיימת . וההתנהגויות האינפנטליות שלי לא מפסיקות- מעיפה את השטח .. מזיזה את הכורסאות .. בועטת עם הרגלים .. רק לא להרגיש שוב את הכלללללל.. רק לא להגיד את מה שיש בי. רק לא להרגיש את החלק שלי .. בכל הסיפור ההזוי הזה. והנה עכשיו אחרי המון זמן של שתיקה, יושבת וכותבת לך מה מרגישה הדמעות זולגות הלב מדמם ולו היתה פה איזו "אמא" טובה ומכילה שתחבק אותי שתרגיע .. אולי היה אפשר לעבור את זה .. כרגע זה מרגיש ככ לבד.. והבפנים עומד לזלוג החוצה .. ואני מפחדת שיכתים פה הכלללללל. אודי , סליחה . תהייה פה איתי. שרית

שרית רק רציתי להגיד, שכל מה שרציתי בשבילך כשקראתי את ההודעה זה שכל התחושות הקשות האלה,הגועל וכו' פשוט יצאו בבת אחת ותגיע השלווה והרוגע שכל כך מגיעים לך. חשבתי שהטיפול משמש כמנקה את כל התחושות האלה, שהדברים צפים בהדרגה,ואיש השיחות שלך נשמע שעוזר לך להוציא ולנקות.. את מתמודדת עם כל כך הרבה כאב.אל תנזפי בעצמך על הדרך. אם את צריכה לנוח במיטה יום שלם או להזיז כורסאות ,נשמע לי בסדר.לכל אחד יש את הדרך שלו ועם הזמן אני מקווה שהדרך להתמודדות תהיה טיול בטבע או משהו נעים אחר. הזדהתי עם הרצון לאמא טובה ומכילה שתחבק,שתרגיע(סובלת מאותו חוסר..). גם אני חושבת שזה היה קצת יותר קל. אני רק יכולה להציע לך "להשתמש" באמהות מלאכותיות. כלומר,לא לפחד מההכלה ו"החיבוק" שמעניק לך איש השיחות. וכמובן לקבל את החיבוק מאחרים.מחברים וחברות,בן זוג,פורום אינטרנט או כל מי שקיים. החוסר הזה תמיד יהיה אבל אני חושבת שכשמישהו אחר קצת ממלא אותו זה מרגיש קצת אחרת. מקוה שזה בסדר שהתפרצתי קצת... שולחת לך חיבוק גדול וחם והרבה כוח .

מה שלומך? את יודעת, לא יכולתי שלא להגיב להודעתך למרות שאני תמיד חוששת להעביר את הזפת השחורה שלי לאחרים, הפסימיזם האינסופי הזה... אז את בהחלט יכולה לסמן איקס על המקומות שלא יתאימו לך. אין צורך לומר שאני מאוד מזדהה עם דבריך גם כלפי רוחות עכשויות וגם כאלה הסטוריות בעבר הרחוק שיש בהן משהו כ"כ מציף ובלי נסבל שיש הרגשה לפעמים שצריך רק להתרחק ולא להביט להן שוב בעיניים- כי כשזה קורה את ממש שם- נוסעת אחורה בזמן. הכאב שלך מאוד עלה מתוך דברייך אבל גם הרגשה שיש לך מכונת דיאליזה טובה שעוזרת לך לסחוט את השדים אחד אחד. אני לא יודעת מהי הדרך להתמודד עם הזכרון הקשה. אבל לפעמים לקחת מקום אקטיבי מול הזכרון יכול אולי לשנות את יחסי הכוחות. מאוד קשה להיות בתפקיד הקורבן. אני זוכרת שעד לפני שבע שנים היה לי סיוט כזה חוזר כל לילה ממש לפני חלום שאני שוכבת במיטה ופתאום מתהפכת באויר שוב ושוב כנגד כוח המשיכה. הייתי מתעוררת בבהלה ופחדתי לישון. היה לי ברור מאיפה זה בא ומיהו אותו כוח שמהתל. החלטתי במשך הזמן שאם זה יקרה לי שוב בחלום אני הולכת להפוך את ההתהפכות ממשהו מפחיד ומאיים למשהו שיש בו כיף. הייתי ממשיכה את ההתהפכות בחלל עושה אפילו סלטות נוספות מרגישה את הריחוף כאילו אני מנווטת אותו ומחזירה לעצמי את השליטה. מאותו לילה החלום הפסיק להופיע. ואולי הטיפול הזה שלך בעצם מנסה להחזיר לך את השליטה בזכרון. במקום שהוא יטריד אותך את תוכלי קצת לשלוט בו. ואולי בבוא העת העוצמה תתמתן והוא יתרחק ממך כמו עננה רחוקה. אני מאוד מאמינה ומקווה בשבילך. נשמע שהטיפול קשה לך אבל גם משמעותי ובונה. רק טוב ורגעי מנוחה בתוך כל הכאב. וזוכרת את מילותיך המחזקות והמפרות בעץ אחר... ליבי אתך רפאים

שרית יקרה, אין לי מילים לאחרונה. אפשר להציע חיבוק אימהי? בעדינות שלא יפחיד. שלך י.