כמעט חודש ש... (עדכון)

... כמעט חודש עבר... בודד וחסר וריק. שעות ולילות התעוותתי מהכוח שלא נותן לעצב ולדמעות, מהפחד שלא אוכל לדאוג לי, בכל זאת, הצלחתי להוציא זעקות מאולצות חצי כבושות. פרידה... עכשיו, לרגע קט, קצת רך יותר, חלש יותר, חמים, יכולתי לבקר כאן ולכתוב קצת. בעת שכזו, אשלח גם דרישת שלום חמה במיוחד, לבנות הותיקות מפעם הזכורות לי בגעגוע ובאהבה, ותודה לאיש, שלמרות ייאוש רב ואכזבות נשנות, מנסה לעזור לי מידי יום לסחוב, לחבר, להחזיק ולעבור. גשם בוא, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הרגשתי בחסרונך. מקוה שהרגע הקט יגדל מעט, יתרחב ויוכל לכלול גם אותך. מקסים ומדהים בעיני איך גם בקושי את מוצאת כח להתעניין בשלום אחרים ולהודות ולתת. אם מותר לי לבדוק איך מתחבר הפחד (הנורא כל כך) שלא להיות יכולה לדאוג לעצמך עם היכולת המופלאה לדאוג לאחרים? במיוחד לאור ההקשר של הפרידה מזה שטיפלת ודאגת לו. והגשם כבר פה יקירה, בלילות הוא מגיע ושוטף ומנקה ומרשה לרעוד ולבכות י.

סוריקטה יקרה, הלוואי והיו לי המילים רואה את כאבך ונורא רוצה לנחם ולאסוף והגעגוע הזה והזכרונות והתחושה שמשהו נקטע ואיך אפשר לחבר שוב. זמן. אבל יש איש טוב וטיפות גשם טובות ורעננות מלמעלה כמו מילותייך שתמיד תמיד מנחמות ואוספות ומפרות ומלאות נדיבות ותבונה ואת האנשים הנפלאים כאן שצצים כמו פטריות אחרי הגשם ויודעים לחבק ולהקיף ולאסוף ולא מרפים אני כאן וכולם כאן בשבילך תמיד תמיד תמיד שלך ממרחבי ומנהרות הלב שולחת לך הרבה כוחות ורפואה רפאים

היי סוריקטה, נשמע שלא היה לך קל בתקופה האחרונה, עם הפרידה והאובדן. ובכל זאת את מצליחה להתרכך מעט, להגיע לכאן ולכתוב, וזו כבר בשורה טובה. את יודעת, נשמע לי די סמלי, שדוקא עכשיו בתקופה הקשה שאת עוברת, את מעלה בזכרונך את הבנות הותיקות מפעם, כאילו אותו הזכרון והגעגוע שאת מחפשת, אמורים לתת את המענה המתאים לנחמה שאת מאוד זקוקה לה כרגע. הלואי!! וגם השמיים נפתחים למענך.. ותפלותייך לגשם מתקבלות בברכה. (בנתיים...) שלך ואתך, גליה.

סוריקטה יקרה, כבר כמעט שלא נמצאת כאן. כשאני כן, אני קוראת בעיקר אותך. קוראת באותה חיבה וקירבה של פעם. שולחת לך חיבוק חזק לימים טובים יותר. מאחלת לך שהחמימות והרכות ימשיכו להתפשט ויביאו איתם נחמה וכוחות מחודשים. שתהיה לך שנה טובה באמת. שלך יעלה

הי, השתדלתי לחכות עד שאוכל להביא את עצמי איכשהו בצורה סבירה לכאן. אשתדל להגיב לכולם. אחת אחת, אחד ואחד. ילדה אישה יקרה, אני זוכרת שהיית איתי בהודעה אולי הכי קשה שרשמתי כאן אי פעם. היית אז, ואת פה, קרוב, גם עכשיו. שאלת שאלה חכמה וחשובה מאד שנוגעת, כך נראה לי, בלב לבו של עניין. אבל, כנראה שגם בגלל זה, לא הצלחתי להתחבר מספיק כדי לרשום תשובה טובה וקולעת... ו...המממ... פה, לעזאזל, עוד לא ירד גשם... :-( והי לך רפאים חמד, את כזאת מותק. הכלב שלי, האהוב, היה יודע להרגיש מי אוהב, מי לא רק תוקפן ומסוכן. חיות יודעות. גם ילדים יודעים. הם מזהים עוד מן האמת שבפנים. הטו?ב והרוך. דרך ההתנהגות שלהם בקרבתנו אפשר גם להרגיש. אותנו. חלקים בנו. אני מספרת על האיש הטוב, שיש, האיש שהציל את החיים שלי, האיש ששומר על האחזקה שלי, האיש שנתן לי דברים שאף אחד בחיים שלי לא, ועדיין בחלק של הזמן מתאכזבת אנושות, לא מצליחה לחוות אותו כאמפתי, ואפילו חוזרת, שוב, לאותה פרשנות/השלכה מוכרת כאילו היה הדמות שמעיפה מבטלת ורומסת. עם זאת, בכוח, מנסה מתוך נתונים מציאותיים וזיכרונות רשומים להזכיר לעצמי שזה לחלוטין אינו מתקרב לאמת, ושהוא מרשה לעצמו לאכזב ו/או לא לתת דברים מסוימים, כי הוא יודע שהוא נותן הרבה מיוחדים אחרים... הוי, הגבולות, וגם כל האינטגרציה הזאת... גליה יקרה, אכן... והלוואי שאוכל באמת למצוא איזה ייצוג פנימי של דמות טובה מספיק מהעבר שתהווה עוגן לביטחון, והלוואי שאוכל גם לדעת מה לעשות עם כמויות הזעם הללו. קצת לא הלך לי עם זה בימים האחרונים. לבד אבוד ומאיים... ... ובאים גלים של כאב חד וכאילו טרי שנשאר שם שנים. עדיין. כאב בעוצמות שמרגיש כאילו לא ניתן לעמוד בהן. וזה לא רק האובדן העכשווי. משהו הרבה יותר רציני כרוך וטמון שם. תודות רבות גם לך אודי היקר ולמה שאתה מאפשר. וואי! תוך כדי הכתיבה הגיע אליי מייל. קיבלתי הודעה חדשה מ... יעלה |רמקול| יעלה אהובה, איזו הפתעה. כמה מרגש. אם הבנתי נכונה, האם נכונות הבשורות שראיתי שם מעבר לקיר? (מציצה שם לפעמים). באמת התרגשות גדולה, והמון אצבעות להחזיק ולברך. דמעות של אושר גדול. כל כך תודה שכתבת לי. המילים שלך, תמיד, יפות ועדינות ועוטפות. משמח-עצוב כשגדלים וממשיכים איש לדרכו. לילה טוב, סוריקטה (ש... מתה מפחד)...

סוריקטה יקרה לאחרונה חסרות לי המילים. אבל גם בלעדיהן את כל הזמן במחשבות. אני חושבת שבשני אופנים, גם במחשבות על המחשבות שלך = "מטא מחשבות" (-: אבל גם ובעיקר חושבת עליך, דואגת לך, מתגעגעת אליך, רוצה את כל הטוב בשבילך. מקווה שבאיזשהו ערוץ אנרגיה מחתרתי, מגיעות אליך המחשבות האלו, יוצרות איזה אזור של חום בגוף , וגם אולי חום שמצליח קצת להמיס, לאפשר לדמעות לזלוג להן, אני כאן לאסוף אותן. מחכה להן כמו לבוא הגשם. לא עוזבת כשהן יבואו ואשאר כמה זמן שיתחשק להן להמשיך לבכות את הזעם הזה. כמה צריך משהו שיטהר את הכאב הזה. בינתיים עבר חודש. והמון מחשבות אצלי מנסות להגיע אליך, אבל משהו אצלי סתום ומקולקל בערוץ הפלט, אז עד שאתקן את הבאג (זה יעבור??) הצלחתי לתחמן את המערכת ולתת לך מילים אמנם לא שלי, אבל לפחות מילים. של אחרים... פחות אבל כואב יהודה פוליקר מילים: יהונתן גפן לחן: יהודה פוליקר לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי, נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לבריחות זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת זה כואב כשאני, אני בך נוגע זה כואב כשאת נוגעת פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת כואב כשאני, כואב לי כשאת זה כואב כשאת נוגעת לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב לא עד כדי אנחות ואם רע לי אני כותב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב פחות ועדיין, עדיין פוגע... שלך, אוהבת גלי

הוי... הוא הכי שהיה לי. הכי קרוב. הכי חבר. בלתי נתפס שאין לי אותו יותר... הי ילדה יפה מחממת לבבות, אני זוכרת שגם את היית איתי בעץ הכואב החשוב ההוא מאז. גם את. והיו בו מילים עוטפות כל כך מיוחדות משלך. הצלחת לגייס כוחות ואומץ לכתוב, גלי יקרה, השקעת מאמצים כבירים לתקן בך משהו כדי כן להיות פה ולמצוא מילים, וזה כלל לא מובן מאליו בעיניי, ועל כן הערכתי הגדולה שלוחה. יופי שכתבת. גם בשבילך, וגם עבורי, שזכיתי במילותייך והבנותייך. נדמה לי שאני יודעת שבמצבים ובזמנים מסוימים השקעה שכזאת עשויה להיות מאד לא קלה, בלשון המעטה; חושבני שיודעת, שלפעמים, למרות מאמצים רבים - הצלחה בשטח אין, ומתסכל שבעתיים כשמרגישים שאין אפילו מישהו לומר לו שנעשו מאמצים כאלה ולא הולך, לעתים קשה למצוא מישהו שיאמין, שיבין... וגם כל האשמה הזאת...; וכן, לפעמים נמאס לחוש ולהיות זאת שכמעט תמיד צריכה להשקיע המון כדי למצוא את ההתאמה, וכמה חזקה (וצודקת) המשאלה שלעזאזל גם מישהו אחר יבוא לקראת... ואת יודעת... אם כבר סוף סוף ולכש, צריך גם להצליח להרגיש שיש, שמישהו כן עשה צעד, למרות שאולי מעט ואולי מאוחר ואולי לא מספיק, וכמו-כן להצליח להחזיק על נפחו מבלי למחוק... אני יכולה להניח שאז גם יכול להיפתח פקק קטן ועל אף חרדות ופחדים מאכזבה, ועל אף כעסים, למילים יהיה קל יותר לשוב לזרום. אט אט. והבאגים... כך אומרים ש... את הבאגים צריך להכיר כחלק מאיתנו, ואז נרגיש מותקפים פחות, או שאיכשהו נדע, שהנזילות הבלתי נמנעות בצנרת (שיכולות להיות מאד לא נעימות) לא באמת מטביעות אותנו או ממוטטות את כל השלדה... שלך מן הלב, סוריקטה