לטל

על התגלגלות העיניינים............ אולי זה יצא ארוך, סה"כ זה באמת ארוך גם בגלל שלכל דבר יש לי נטייה לצרף את הבעיה הפסיכולוגית של זה, אבל אני אשתדל לקצר כמה שיותר בצורה כזו שתצליחי להבין........ זה התחיל לפני שנה וחצי בערך ואף אחד לא ידע, באיזה שהוא שלב אמא שלי שמה לב שירדתי במשקל(אין לי מושג איך כי אני הולכת עם בגדים רחבים, וגם בגלל שאני לא ראיתי שירדתי במשקל) אז היא הייתה מדברת איתי על זה ואומרת לי שהרבה מערכות בגוף שלי יפגעו(אחרי זה שהבנתי שזה מה שקרה, שמחתי, חלק מהרצון להרוס את עצמי) ובשלב מאוחר יותר היא אמרה שלמה שאני עושה קוראים "הרס עצמי", ובתת מודע זה בעצם מה שרציתי לעשות ובגלל זה לא הפסקתי. השנאה העצמית שלי טבועה בי וכך גם הדימוי העצמי ששואף לתחתית. הימים עברו לי כמו שנים, כל הגוף כאב לי ,השרירים שלי אכלו את עצמם, לא הייתי ישנה בלילות, יש לי חרדות, פחדים, מתח, בלבול תיסכול, הרגשתי כמו מתה, ידעתי שזה מגיע לי כי אני שווה את זה. את כל ההרגשות האלה אני עדיין מרגישה, פעם זה אולי היהי קיים בגלל האוכל, ככה הרופאים אומרים, אבל עובדה שאני אוכלת.... וזה קיים. רמזתי לאמא שלי שאני רוצה להיפגש עם איזה פסיכולוג/ית, היא הבינה ואפילו חשבה על זה בעצמה. נקבעה פגישה והפסיכולוגית אבחנה אותי כ........................(אני מכחישה) מבחינה נפשית, כי בזה היא מומחית, פנינו לרופא הילדים שקבע לנו פגישה עם רופאה שמתמחה בהפרעות אכילה בבי"ח, עד הפגישה הספקתי לרדת עוד 4 קילו. הלכנו לבי"ח וידעתי שהולך לקרות משהו לא טוב, לא העלתי על דעתי שהמצב ימשיך להיות ככה, אבל לא ידעתי מה בדיוק הולך להיות, בעצם ידעתי............... שנתפסתי. נדקרתי, אובחנתי, טופלתי וכו' וסירבתי לאכול, אז במשך 5 ימים הואכלתי דרך צינור(מצטערת אם הגעלתי אותך), היה לי דופק של בן אדם מת, הם אמרו לי שאם אני לא כניס צשהו לפה אני אמות . לא שאותי זה עניין, הרי כל מה שרציתי לעשות עד עכשיו זה להיעלם או במילים אחרות למות, אבל במקום להתאבד וזהו העדפתי לעשות את זה בדרך יותר הרסנית. אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לאכול למרות שאני מפחדת להשמין, בשביל ההורים שלי, בגלל שהם מספיק שונאים אותי גם ככה.הם עוד יותר ישנאו אותי ויחשבו כמה הם מסכנים שישי להם ילדה כמוני. ועם הזמן קלטתי, שגם אם אני אצא מהאישפוז כשאגיע למשקל שלי אני יודעת שלא עשיתי את זה בשבילי וגם עכשיו אני לא עושה את זה בשבילי, הרי לי לא איכפת לרדת במשקל, אני כאילו עושה בשביל ההורים שליזה חלק מהפרפקציוניזם שלי, שכמו שרציתי להיות טובה בלימודים- לא הספיק לי 80, גם לא 90, גם לא 100, אז התחלתי להגיעגם ל 102 ו 112, רציתי להיות טובה גם במי שאני, להיות ילדה אחרת , אז ירדתי במשקל ואף משקל לא הספיק לי, ואני יודעת שהייתי ממשיכ לרדת אם לא היו תופסים אותי, ואותו דבר עם ההורים שלי, להיות טובה גם בשבילם, שהם יהיו מרוצים ושלא יתביישו, כי תמיד הרגשתי כאילו הם מקללים אותי על הרגע שנולדתי, אז רציתי שזה יהיה אחרת....... במשך 6 ימים אמרו לי שאם אני לא מתחילה לאכול יכניסו אותי למחלקה הסגורה/פסיכיאטרית, לא רציתי להיות שם, כי ידעתי שאני לא משוגעת, ידעתי שבמחלקה הסגורה אתה לא יכול לשלוט במצב אלא שולטים בך, אז לא רציתי שישלטו, _אני לא עכבר מעבדה, אמנם הייתי במשך 6 ימים עם הצינור), כשמישהו מדבר כמוני, יודעים שעדיין קשה לו, והוא עדיין מפחד לאכול והוא שונא את עצמו וכו' אבל הוא מוכן להיכנס לאישפוז יום. אז הכניסו אותי. בוא נגיד שזה מעין יום לימודים ארוך, אני חוזרת הביתה כל יום לא כמו במחלקה הסגורה, זו מחלקה מיוחדת להפרעות אכילה, וזה נראה ככה, יש שם כל מיני דברים שעושים ואומרים או שלא אומרים, שאין במחלקות אחרות שלא מתחמות בזה ,זה מצחיק אפילו. סה"כ אני חושבת שעברתי דרך מאוד ארוכה,מממאאאאווווודדדד, באמת, בהתחלה זה נתן לי כוח, כשראיתי שעשיתי את זה ,אבל אחרי זה הבנתי שאני דפוקה ומפגרת, אני כאילו שונאת את עצמי על זה שהתחלתי לאכול. הרי לא מגיע לי לאכול, אני לא שווה את זה ובנוסף לכך, אני שמנה מספיק, אני כמו הר. מישהו בעצם הציל אותי, ואני שונאת אותו על זה, לא רציתי להינצל, רציתיל היעלם, רציתי לסבול, ידעתי שזה מגיע לי, בגלל זה אני שונאת את מי שמנסה להוציא אותי מזה. המילים שעולות לי בראש עכשיו ומציפות אותי תמיד טמונות בהרגשות שלי, בלבול, פחד, תיסכול, דכדוך, זה מצב מתסכל כי זה כאילו אתה כלוא, כאילו הדרכים שלך לא יעבדו יותר.זה גורם לך לרצות להעיף את זה מהפרצוף שלך, ולהיעלם..... אני מקווה שלא שיעממתי, אני בטוחה ששיעממתי. אני אוהבת אותך, מאוד. שלך, Jacki נ.ב המכתב אמנם ארוך ונורא משעמם(כי זה החיים שלי, הם דפוקים אני יודעת, לא שווים מספיק כדי לחיות אותם) אבל במקור הוא היה באורך של 4 דפים.

ג'קי! לא שיעממת..... וואו.....דרך באמת ארוכה, את פשוטנ מדהימה על איך שעברת את זה.....אולי את לא מודעת לזה, אבל את מאווווד חזקה על איך שבסופו של דבר התמודדת. מאיפה באו כל הרגשי נחיתות האלו? משהו קרה שהביא אותך לרגשות האלו? את צריכה לזכור, שאת באת לעולם עם חובות וזכויות. יש לך כבוד ומגיע לך אוכל, כי את בנאדם ובנוסף לכך, את בנאדם מקסים! אוכל הוא צורך בסיסי ואין דבר כזה שאת לא אוכלת בכלל, אני לא מרשה לך! אם את מרגישה שאת שמנה, אז תלכי לדיאטנית שתסדר לך תזונה.....צום זה לא הפתרון.... אם את רגישה כזאתי לציונים שלך, אז תחכי שתגיעי לתיכון........בסוף כיתה ט' היה לי ממוצע 99.8, עכשיו יש לי 77....... בתיכון ה כ ל שונה.... בקיצור, אני אוהבת אותך ver very cluch! ביי מתוקה, טל

היי, אין לי מושג מאיםפה באו כל הרגשי נחיתות האלה, אני יודעת שלפני כמה שנים לא הייתי כזאת , אבל אני ממש לא יודעת. העניין הוא שאני זו שמרגישה שמנה ואף אחד לא מוכן להודות בזה, כי עכשיו אניע דיין צריכה לעלות בנמשקל, כי אני עדיין לא הגעתי למשקל המינימום שלי, את מבינה? ועקרונית, אני אוכלת לפי תפריט, וזה די מזל כשאני חושבת על זה, כי חשבתי על זה, שאם יגדו לי לאכול לבד, ולא על פי תפריט , האם אני אצליח לאכול כחמות נורמלית? ואז חשבתי... שלא!!!!!!! כי חשבתי מה אני אוכל, וכל דבר שחשבתי, חשבתי ען דרך להוריד קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה. ואטז הבנתי כמה זה מזל שיש לי תפריט כי לבד הייתי משתגעת והם ידעו את זה, ובגלל זה הם הביאו לי ת'תפריט, הרי אם האכילה תהיה בידייןםשלי, אז בוא נגיד ש... לא תהיה אכילה. א זאני מקווה שלא שיעממתי אותך, אוהבת אותך הכי בעולם, אני.