חוסר סיפוק

שלום, אני בת 36,נשואה + 1, אקדמאית. בעברי לימודים לשני תארים ראשונים. כיום במבט לאחר אינני יודעת מדוע למדתי כל כך הרבה שנים ומדוע סברתי כי השקעה בלימודים עצמם ומרדף אחר ציונים יביא לי את הגאולה בעוד שאנשים כבר "התברגו" והתמקמו להם בעבודות ואילו אני נותרתי סטודנטית נצחית. אני עובדת במקצוע שלי במקום ציבורי רק בשנה וחצי האחרונות ואני בת 36. הפער הזה גורם אצלי מתח וכעס עצמי ועל העולם כלומר על המזל שלי, הצ'נס שלי. אני תחרותית וכואב לי כיום לראות נשים בגילי ממוקמות היטב במשרות נוחות אשר יוצאות הביתה בשעות נוחות לקחת את ילדיהן והן מאושרות. יש לי שתיים או שלוש דוגמאות כאלה כלומר לא דמיוני אלא נשים שאני מקנאה בהן. בעברי ממש לא היתי מקנאה באנשים...להיפך, סברתי שחיי מעניינים, שהדלתות פתוחות עבורי ונהניתי לחפש את עצמי. כיום, כאשר אני אם לילדה ובהריון מתקדם, ונטל פרנסת הבית רובץ גם עלי וזה גם לא מספיק לנו, אני כבר לא אוהבת שהכל פתוח. להיפך. אינני יודעת האם בעייתי היא תעסוקה גרידא או בעיה נפשית. אני כן יודעת שאני ממש סובלת. לא אוהבת את העבודה שלי, משעמם לי בה. יש לה יתרונות, שעות נוחות, ממונה נח, חסנורות,משעמם, חוזה זמני למספר שנים (שש שנים). אני בכעסים עצמיים קשים שכן לא ידעתי לאחר צבא למשל באיזו דרך לבחור. האמת לא היה לי עם מי להתייעץ, הורים לא משכילים, אב לא מתפקד וקשיים נוספים רבים וקשים. אני מכירה בכישוריי ואלה אינם באים לידי ביטוי והנפש משועממת. מה עלי לעשות? תודה רבה מראש ושנה טובה. מיטל