האמנם

הי אודי, הי לכולם, ערבוב גדול של רגשות ומחשבות. אין שקט. אין מנוחה (נזכרת אודי שפעם ברכת אותנו לפני השבת במנוחה נכונה) בטח שלא מנוחה למוח. אולי בגלל זה לא יכולה למצוא מילים. לספר מה עובר. מה מציף. נזכרת בפעם ההיא כשהייתי בת 6 וכמעט טבעתי בים. איך המיים נכנסים לגרון, מלוחים, מציפים, נאבקת על הנשימה. על התנועות. שרוטה מהסלעים. נחבטת. מתערבלת. נסחפת. לא מצליחה להתקדם. רק להצליח לנשום. אבל עם הנשימה באים המיים. רוצה שיהיה פשוט, שיהיה אוויר, שיהיה אפשר. לא מאמינה שאפשר יהיה לחזור לשקט. לתמימות. נותנת לעצמי שיר של לאה גולדברג (כן היום זה כבר נתתי אחד לגלי) האמנם האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן ונשמת ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם י.

היי ילדה אשה, לוקחת את עצתך אוזרת אומץ וממנה ממשיכה את העץ שלך. זה נורא מעניין איך המערבולת הרגשית שלך עוברת למערבולת של ים בו כמעט טבעת. והחוויה הזו של החוסר שליטה- יש בה משהו נורא אמביוולנטי כי מצד אחד היא יכולה להביא לסוף ומהכיוון השני לתחושה של הכלה- כאילו יש מישהו יותר חזק ששולט בך אבל גם שומר (מוטיב האביר...?). וזה הזכיר לי משהו שכתבת פה פעם שדווקא מצב של מחלה וחוסר אונים מביא אותך להרגיש חזקה בדיוק כמו שורת הסיום של לאה גולדברג "תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם". ואני נורא מזדהה עם זה גם- כאילו כשיש ליגיטימציה להרגיש פגיע ואתה סומך על זה שישמרו עליך ולא יפגעו בך- אז אתה דווקא מרגיש באופן פרדוכסלי הכי חזק בעולם. וזה אולי החלק של הילדה. ואת הזכרת פעם פה את פרנצי ב"בלבול השפות בין הילד למבוגר" ושכל כך הרבה פעמים נוצרות אי הבנות בין אנשים על הבסיס הזה. עם מי אנחנו בדיאלוג עם הסביבה ובאיזה חלק אנחנו משתמשים. וגם שאנחנו רוצים שיראו את החלק המסויים לפעמים מתבלבלים ומפרשים אותנו אחרת. זה בערך מה שקרה לי בטיפול שלי. הבאתי את הילדה שלי והוא רצה את האשה הפתיינית. הוא פלרטט עם החלק שעדיין לא היה בשל בי. לא היה מוכן להכיר בו כי רצה אינטרקציה מינית לא עם ילדה. ולכן כ"כ התבלבלתי. אני מקווה שהמערבולת תרגע אולי תסחוף אבל תביא אותך בסוף לאיזה חוף בו "ירחב בך השקט". שלך רפאים

הי רפאים, מרגישה שנגעת והבנת. בהמשך לעץ שלך-ומה שכתבתי לך שם ולעץ שלי ומה שכתבת לי כאן (מסובך אבל כן מתקשר)- על לסמוך ולתת שיצילו- כן , זה ממש קשה לשחרר ולתת שיטפלו בי. ומה אם זה זאב (כפי שכתבת)? זאב זו בעיה גדולה, מנצל, משתמש בך לצרכיו, טורף. אבל מה שגיליתי עם השנים שגם לתת לאביר לטפל בך עשוי להיות מסוכן למי שאת, למי שלפעמים את לא יודעת שאת. כי עם אביר את לפעמים חייבת להיות נסיכה - תמיד. עד שאת לא יודעת שאת גם ילדה וגם רעה וגם אישה פתיינית וגם אמא וגם תינוקת. את רק נסיכה. וחלק ממך נאבד. י.

המממ... האמנם... אולי לא פשוטים הדברים כל-כך, אבל כנראה, שאפשר, לפחות בחלק מהזמן, שיהא מורכב-סבוך פחות. בשוך המלחמה, אם רק נתיר, יגלה לעיננו עי של חורבות. ותבוא אבלות, ועימה, אולי, צוהר חדש. צנוע. עצוב-מעודד שכזה, הגם שישנם דברים שאין שום סיבה לסלוח ולמחול עליהם לעולם; הגם שהמחיר כה כבד... ולא אשמנו... איך הם, כתמיד, אותו הצמד - ייאוש ותקווה שלובים זה בזו. החזיקי מעמד ילדה, שלך, סוריקטה *(דור שני לשואה, ולכן לשיר הזה יש משמעות מיוחדת משל עצמה בעולמי)

הי יקירתי, נעים לשמוע ממך שוב... תודה על העידוד, כתמיד מילים נכונות במקום הנכון. אכן יש דברים שקשה (או לא צריך) לסלוח - כשמזכירים את השואה אז ברור שהכל מתגמד. אני "צר עולמי כעולם נמלה" - אני דווקא חשבתי על סליחה במובן של - לסלוח לעצמי. להצליח לחזור לתמימות וחיים ששמים לב לפרח שפורח וציפור שמצייצת. לפשטות. לזה, שנשימת אוויר לא מכניסה כל כך הרבה מיים מלוחים. שלא צריך לבחור בין לנשום לבין כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה וצריכה. אני מתארת לעצמי שאני לא מובנת, חלק מההצפה תודה שאת כאן י. דרך אגב סוריקטה - פעם כתבת לי והיום ללילך נצל"ש - מה זה?

אודי היקר, איזה יופי של דימוי נתת לי. גם אני אוהבת את הים - למרות הזכרון שלו כמאיים (ואולי אפילו בגלל), אוהבת להסתכל עליו גועש ושוצף, אוהבת לשחות, לתפוס גלים, לשנרקל (לצלול קצת גדול עלי פחדנית וקלסטרופובית שכמוני). אבל תמיד בודקת שיכולה לשחות חזרה, או שמישהו רואה אותי ויכול להציל אם צריך. אבל עדיין לא בשקט, עדיין לא יכולה לספר. אפילו לעצמי עוד מסובך מדי. אולי עם הזמן ואולי לא כאן י.