כאן היתה צריכה להיות כותרת

לקוראים ולקוראות שלום... מה נשמע? חושבת הרבה על רבות מכן, אפילו מתגעגעת. כרגיל, חוששת לציין שמות כדי לא להעליב, אבל מקווה שרגשות החיבה שאני רוחשת מורגשים. גם אני מהמתקשים למצוא מילים משמעותיות שיסכמו ויגדירו את הדברים שאני רוצה להגיד. עמותה לאנשים שלא מוצאים כותרות. מעניין איזה עוד מאפיינים יש לאנשים כאלה במשותף... אבל אני סוטה... מתחמקת ממה שבאתי לספר כאן היום. עדיף להשאר בניתוחי מחקרים ובבדיחות מאשר להיות עם הבהלה הגדולה. קצת סיפרתי שהיתה פעם מטפלת מיתולוגית. הרבה שנים היו לנו ביחד ובהן היתה אהבה עצומה שלעיתים התחלפה בזעם ובשנאה. היה לי קשה מאד להיות בקשר הזה. וגם לה. כל המילים האלו שמתארות את הטיפולים המטורפים שיוצאים מכלל שליטה. תלות וטוטאליות. ומחשבות אובססיביות עליה. וגם אחרי סיום הטיפול היו ניסיונות שלי ליצירת קשר, והיא השתדלה לתת קצת, היינו נפגשות פעם בחודש, או פעם בשנה, כמה פירורים שהיתה מסכימה לנדב אני לקחתי. רציתי לחזור לטיפול אבל היא כבר לא הסכימה. ובשנים האחרונות הרגישה (כנראה) שכבר קשה לה מדי איתי ועברה למדיניות חדשה. מדיניות ההתעלמות והמחיקה. הפסקתי להתקיים. מבחינתה וכתוצאה מכך גם מבחינתי. כבר מספר שנים שאני לא מצליחה לוותר לה, ולא מצליחה להפסיק לחושב עליה וכותבת ומתקשרת והיא הפעם עומדת על שלה, אני נשארת באפילה. אולי קצת רוח רפאים (רפאים, מרגישה הרבה פעמים שותפה לרגשותייך ולמחשבותייך). אולי חפץ שכוח. ואולי חפץ טעון מעורר זכרונות אימה וגועל, שבעל החפץ מעדיף להותירו מאחור.... אני ממשיכה לכתוב לה. לפעמים בכאב, לפעמים בזעם, לפעמים בתחינה. והיא ממשיכה בשלה ולא עונה. עד היום. היא ענתה לי. היא כתבה שהיא מאד חולה. אני מבוהלת נורא. גם כשהתעלמה, גם כשרצתה למחוק אותי. ידעתי שהיא תמיד שם, שהיא תמיד תהיה שם. האמנתי שהיא גם תמיד קוראת את מכתביי. שתהיה שם ותתעלם ממני מנצח בקלות את האפשרות שהיא לא תהיה שם יותר. היא כתבה לי מכתב עייף וחלש, שפתאם כבר מוותר על להלחם בי. אפילו במלחמה של שתיקה. אני שנים נלחמת שהיא תהיה שלי ועכשיו כשהיא סוף-סוף עונה... יכול להיות... יתכן... שהיא כותבת שלא תהיה יותר... בכלל... נ.ב. אודי, נראה לי שלילך אי שם למטה עדיין מחכה למענה ממך. ולך לילך, מקווה שאימך בטוב. וגם שאת בטוב. צריכה אותה לידי עכשיו, שלא תתפוגג. שתהיה חזקה. שתהיה. נקודה. גלי

הי גלי יקרה, כל כך הרבה מילים אבל לא מצליחה לשים אותם יחד ולהביע משהו שלם... במקום, נותנת לך שיר. הוא לא בדיוק ,אבל הוא מקסים ונוגע ואולי יתאים כל זאת לאה גולדברג מחלוני וגם מחלונך אותו הגן נשקף, אותו הנוף, ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך. מול חלונך וגם מול חלוני בלילה שר אותו זמיר עצמו, ועת ירטיט ליבך בחלומו אעור ואאזין לו גם אני. האורן הזקן, שבו כל מחט את מבטך נושאת כטל טהור, (האורן הזקן, שבו כל מחט) עם בוקר יקדמני בברכה דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור (דברים רבים מאוד אהבנו יחד), עת בדידותי נגעה בבדידותך. ואולי התכוונתי להגיד שהיא שלך ואיתך לתמיד. מקווה לבשורות טובות י.

ילדה אישה יקרה הכותרת שלך והשיר שלך נגעו מאד. אני חושבת על הדברים שהיו צריכים להיות ואינם. היא היתה צריכה לאהוב אותי (לאמץ?), היא היתה צריכה להשאר גם עם התוקפנות והקושי. היא היתה צריכה להיות בריאה. אבל במקום כל הדברים שהיו צריכים להיות יש דברים אחרים, ואת יודעת , לא כולם לרעה, המטפלת המיוחדת הנוכחית. למרות שלאחרונה אני רק כועסת עליה, אבל היא אומרת שלא תוותר עלי. השיר שלך, שמחליף את מילותייך, גם הוא ישנו ועוטף בהרגשה של יחד. תמיד הרגשתי את היחד הזה שבו אני מאחורי הקלעים והיא במרכז הבמה, ואצלך כל הזמן ההקבלה הזו בין השתיים. הלוואי והיה יכול להיות כך. את יודעת, השיר שלך מזכיר לי שיר אחר ששיקף לי בעבר את יחסינו, שיר מכאיב, ועכשיו פתאם מפחיד, בגלל שחלקים ממנו יכולים להתממש. ההתפוררות הזאת, גם שלה. אנשי הגשם אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם הם כבר למדו איך להצניע את עצמם טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם טיפות גדולות זולגות על עלבונם. את מרוחקת ואינך רואה אותם הם מקבצים את חיוכייך בגניבה ומבטך עוד לא פגש במבטם עוד לא אמרת להם מילה טובה. אם אהובייך יפקירוך אם תחניק אותך בגידה אם לשלום כבר איש אותך לא יברך - אנשי הגשם יכתירוך למלכתם היחידה ויחלקו איתך את לחם צערך. עודך חוגגת ואינך זקוקה להם אנשי הגשם מביטים בך בחמלה לו רק יכלו היו נותנים את חייהם לשמור אותך מעוני או מחלה. אנשי הגשם ממתינים לך בפינה נאמנים כצל, סבלניים כזמן וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה לוקחים אותך לעבר מפתנם. כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם. והם ירימו את ראשך ויאמצו את ייאושך לחממך בפרורי אהבתם. אם לא כתבתי בהתחלה אז אכתוב עכשיו. המון תודה ילדה אישה, את עוזרת לי להרגיש "ביחד" להתראות גלי

גלי, גיליתי אותך קצת מאוחר כאן... סליחה שלא הגבתי מוקדם יותר. רציתי לומר לך הרבה תודה שהבחנת בי שם למטה ובאת לעזרתי וגם הרבה תודה שאת זוכרת שאני מחכה לחדשות לגבי אמא שלי.. ממש מחמם לב שאת זוכרת. אני מאוד מקוה שהמטפלת המיתולוגית תחלים ותרגיש טוב יותר... הלואי ויכולתי להבטיח שכך יהיה. אני לא יכולה להבטיח, אבל, לפחות מהניסיון שלי עם אמא שלי, את לא תאמיני כמה כוח מתגלה אצל אנשים כשצריך.. גם כשמדובר במחלות מפחידות. לפעמים, יותר קשה (במובנים מסוימים) לאנשים הקרובים שצריכים לחזות בסבלם של אהוביהם ולהחזיק חזק את כל מחשבות ופחדי המוות שמשתוללים משוללי-רסן. כשאמא שלי חלתה בסרטן, לפני שנתיים, הייתי בטוחה שזה הסוף. פחדתי פחדי מוות בטירוף, בפרט בגלל נטייה שלה לדבר על הסוף המוקדם גם כשהייתה צעירה. חברה מבוגרת שאלה אותי אם אימי חזקה ונאלצתי להודות שלא. ממש לא. (מה שרק הגביר את פחדי). אבל את יודעת מה? היא הייתה סופר חזקה! סופר גיבורה (קצת גיבורה מדיי לטעמי..). בודאי שהיא פחדה, והיו גם תקופות של סבל וכאבים ושל ללא ספק "חולה מאוד", אבל זה עבר. הכי טבעי לפחד שהשמיים יפלו, פחות או יותר. מיד לחשוב על הפרידה הסופית והבלתי נמנעת, אבל גלי- לאט לאט... גם חולים מאוד יכולים להבריא. אני בכל אופן אחזיק לה אצבעות מכאן... לילך

הי גלי נפש, אוי לא קל... אין לי מילים. לקחתי שנייה קצת הצידה, והייתי רוצה להציע כיווני מחשבה. מחפשת כיצד לעזור להבין אותן, את החרדות, מעבר לאלו הברורות. להבין את מקור החרדות שמעוררות סערות נשלטות פחות. אז הנה רעיונותיי, רעיונות למחשבה מתוך עולמי. אולי תוכלי למצוא בהם משהו שידבר אלייך - אולי במקרה את קושרת אי שם בשכבות התחתונות את מצבה וחוליה אלייך את. לפעולותייך. מעשייך. רגשותייך. מחשבותייך? - האם היא לא שרדה את כעסך, תוקפנותך, חמדנותך ודורשנותך; האם לא יכלה לרעלים שבך (כאילו הייתן בלתי נפרדות), ולכן נחלשה? - האם לא נשאר לה כי את לקחת ממנה, ועקב כך היא נשברה-נהרסה? האם כך נחקקו בליבך מערכות היחסים עם הדמויות ההן ש... נו, את יודעת... רגש vs היגיון... לפני שנים, הייתה פסיכולוגית, שקצת עזרה לי, מעט בסה"כ, אבל נתנה לי להרגיש כוח מול הצד ה'אשם'. היא נפטרה ממחלה קשה חודשיים אחר-כך, וחשבתי לי בדרכי המוזרה/"אומניפוטנטית" והמוכרת, שכל מי שאי פעם היה נחמד אליי, ניסה לעזור לי או לתת לי דבר מה טוב ומצמיח נפל למשכב, נהרס או מת... קשה כל-כך להשתמש באנשים... והערבוב הזה... היי חזקה, ילדתי. גם אני זוכרת את מילותיה המקסימות של זו שיש לך עכשיו, על באמת, אלייך. והיא - היא בריאה ושלמה. SO FAR זה הוכיח את עצמו, והקשר הולך ונרקם. הלוואי שלא נהסס להשתמש, ושנדע להחמיץ פחות (וגם לא להתמכר להחמצה...) שלך, (סוריקטה)