היי אודי..

שוב נעלמתי. הזמן עובר בטיסה. ולא להאמין שחלפו כמעט שלושה חודשים מהפגישה האחרונה שלי עם המטפלת המופלאה שלי.. דיברנו וכבר יש לנו תאריך פגישה. היא מתוקה כ"כ.. היא התקשרה לשאול לשלומי ואיך אני מסתדרת.. איך ששמעתי את קולה פרצתי בבכי. היה לי קשה. היה קשה לדבר, נחנקתי מדמעות. בעוד שבוע וחצי אנחנו מתראות וכולי ציפייה.. הכנתי לה ציור לחדר של התינוקת (בהסכמתה, כמובן) ואני לא יודעת איך לתת לה אותו. האם להשאיר את הציור לאחר הפגישה מחוץ לדלת ולשלוח לה אסאמאס שהמתנה בחוץ?? אני ממש מתביישת ומפדחת לתת מתנות. זה משהו שהכנתי מתוך ידיי.. ליבי.. נשמתי ואהבתי הרבה אליה. ציור לילדים, מתוק.. ורוד, שמיים תכולים. ילדים, חיות. אני בטוחה שהיא תאהב מאד. אבל עדיין איך לתת לה? ובכלל, איך מתגברים על התחושה הזאת שאפילו קשה לי לתאר אותה במילים??? ואוו.. אוטוטו אני רואה אותה. לא להאמין.. עברו 3 חודשים! ליל מנוחה איש יקר. ותודה...