לא מפגינה חום ואהבה - בעיות בזוגיות

שלום! אני בת 32 נשואה 4 שנים (מכירה את בעלי 7 שנים) ואמא לפעוט בן שנתיים. עד להולדת בני הייתי אדם מאוד רגיש, "הולכת על ביצים" דואגת תמיד מה יגידו / יחשבו, משתדלת לרצות את כולם ומפחדת מנטישה ולהיות לבד. יש לציין כי למרות כל זה אף פעם לא ידעתי להפגין יותר מידי חום ואהבה לזולת / בן זוג / בן משפחה. זה תמיד גרם לי מבוכה ואני לא חושבת שאף פעם הרגשתי טוב עם זה. מאז הולדת בני עברנו שנתיים קשות - הלידה היתה קשה מאוד ובני היה חולה מאוד מיום היוולדו. חווינו התחלה קשה מלווה בהרבה רופאים, בתי חולים, אינפוזיות, סבל, בכי,קושי בלראות את הילד צורח מכאבים וסובל מדקירות וטיפולים כואבים (כאשר תמיד אנחנו מחזיקים אותו ואף פעם לא נותנים לרופא / אחות לעשות זאת - יש לציין שגם ברגעים קשים אלו לא נשברנו אף פעם) עייפות תמידית, ויתור על התמקדות וקידום בעבודה וכו. לשמחתי בגיל שנה וחודשיים הוא עבר ניתוח ששיפר מאוד את המצב וכיום הגענו לשיגרה רגועה, נוחה ובריאה (פיזית ונפשית). אולם, לבעלי תמיד היתה בעיה אם האופי ה"קר" שלי ולטענתו מאז הלידה זה החמיר. הוא צודק. מאז החווייה שעברנו בשנתיים האחרונות הפכתי להיות אדם קר, לרוב חסר רגש כלפי אחרים, קרובים וחברים אומרים עלי שנהייתי אני אנטי-חברתית ואנטיפטית...אני מרגישה שעד היום חייתי בפנטזיה ואשליה וכיום קיבלתי פרופוציות אחרות לחיים. אני מרגישה חזקה נפשית יותר מאי פעם וכל דבר נראה לי חסר משמעות ולא רלוונטי. (למעט כל מה שקורה עם הילד). בעלי טוען שזה טוב שהתחזקתי נפשית אבל תחושת היכולה להתמודד עם הכל ולבלוע את העולם - לא טובה וגורמת לי לזלזל בהכל. כולל בזוגיות ובעיות שלנו. אני אוהבת את בעלי ולא רוצה לפגוע בזוגיות שלנו. כמובן שיש עוד הרבה פרמטרים שלא ציינתי אבל בשביל זה צריך ספר... האם תוכל לעזור לי רק מתוך מה שרשמתי באיך להתמודד עם המצב? איך להפוך שוב לאדם אכפתי, רגיש יותר ואיך לעזאזל מפגינים חום ואהבה מבלי להרגיש כמו ילדה בת 6 ??? נבוכה ונגעלת ??

ראשית - תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני לא יודעת לומר מדוע ביטוי רגש מתקשר אצלי למבוכה - אבל עובדה שזה כך. לגבי גיל 6 - אולי קצת נסחפתי והתכוונתי לגיל מאוחר יותר שבו מתחילים לבטא אהבה רומנטית. בכל מקרה הדבר היחיד שעולה בראשי הוא שאף פעם לא חוויתי ביטויי אהבה בבית. אף פעם לא ראיתי את הורי מבטאים אהבה וחום לא בינם לבין עצמם ולא אלינו הילדים (אח שגדול ממני ב 4 שנים). יש לי זוג הורים מדהימים שכל חייהם נתנו לנו הילדים את הכל, תמיד היינו מוקפים בכל טוב והכי טוב משל כולם, אמי היא פייטרית אמיתית ולביאה שאין חזקה ממנה. גם היום, אני ואחי, עם המשפחות שלנו גרים צמוד להורים ונעזרים בהם בכל מה שקשור לניהול הבית וגידול הילדים. אבל כפי שכבר ציינתי, עם כל זה - אף פעם לא חווינו ביטויי אהבה ואני לא זוכרת שאמא שלי אמרה לי אי פעם שהיא אוהבת אותי. (למרות שבמעשים היא מפגינה זאת בלי סוף). יכול להיות שזו חלק מהסיבה? (יש לציין שאת ביטויי האהבה היחידים שאני כן מפגינה זה כלפי בני - תמיד אומרת לו כמה אני אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. דבר נוסף שאולי יש לו קשר לעניין - לא הנקתי את בני, תמיד ששאלו אותי אמרתי שלא התחברתי לעניין ההנקה אבל האמת היא שגם זה גרם לי להרגיש מבוכה. הרגשתי שאני מתביישת מהבן שלי ולא רציתי להרגיש כמו פרה חולבת מולו. (מזעזע לא?)