לאודי- הצילו את חיות הים

הי אודי, לתגובתך- העצב הוא פריבילגיה של מדוכאים. צרות של עשירים, מחלקה ראשונה. לא יצא לי לטוס הרבה באזורים האלה. ונכון שהעצב מוליד גם תקווה כי שניהם שייכים למשפחת הפסטלים- צבעים רכים ומאוזנים. אלו רגעים נדירים ולא נפיצים. רוב הזמן ידיי מושחרות בזפת שאי אפשר לשטוף. כמו איזה טפיל שנדבק אל הידיים. הוא הופך לחומר הגלם של כל החיים- הוא גם הזיהום וגם הסבון. אני הולכת יחפה בחופים וכל הזמן נדבק לי זפת לרגליים. אני שייכת למשפחת אריות הים, לדולפינים וללויתנים שנשטפים אל החוף- הזפת סותמת את כל הנקבוביות ומנטרלת את יכולת התנועה בים. אני שייכת למשפחה נכחדת אבל שום ארגון ירוק לא קם להציל אותי. אין לי קול ולמדתי איך לנוע עם הסנפירים המתפוררים והנדבקים שלי. הזפת אוהבת את שטח הפנים שלי את העור הסופג והמזמין. נדבקת לי לעיניים אני רואה רק שחור. לא יכולה יותר . מתאבדת על החוף (עכשיו אתה בטח תגיד שאפשר להכין מזפת איזה נסיוב, יהלום, פשטידה, או אני לא יודעת מה...) רפאים

הי אודי לילה, נמצאת בתעלת ניקוז ובכל זאת לא רואה את השמיים. אני שייכת לפועלים השחורים שעובדים בצידי התעלה ועדיין לא קודמו למעמד אלה שעובדים בסמוך לפיתחי האור (תודה שעל אפשרות כזו לא חשבת אבל אולי עניתי לך על החידה...). וזה נכון שיש תמיד אפשרות להציץ אבל אני פוסחת עליה- פוחדת שאדע מה יש להחמיץ. פוחדת להתמכר לאור הזה ואח"כ יהיה רע ומה אז? מנסה לשמור על שגרה גם במחיר של רע. עובדת על מנגנונים נורא בסיסיים. לא מתמודדת טוב עם אכזבות. חיי הם סדק צר- או מרחב בלתי מוגבל. לא מכירה את הפשרה והוויתור ולכן לא יכולה גם לקוות. ולכן קשה לי לאתר את האיכות הפסטלית בזפת. אני מכירה בזה קוגנטיבית אבל לא מצליחה להפנים את זה כמסר רגשי. תקווה זה גם היכולת לדמיין את הרגע הבא. ואם אני פועלת במתכונת הסדק הצר אז אין עולם אחר כי נסגר עלי עולמי. תמו כל האפשרויות. אני נטועה בתוך ואקום נטול זמן. ואתה כל הזמן מנסה למצוא את הטוב בכל הזוועה הזו שלי- מחזיר לי מה שאני מסווה מעיני עצמי או פשוט מפליג עם האסוציאציות שלך. וקשה לי להאמין שאני מכוונת אותי לטוב בלי משים. כי יש בתוכי החלטות מאוד נחרצות. ואני לא יודעת אם זה מקומם אותי או מפתיע אותי יותר. שאני רוצה כבר לנווט את עצמי לכיוון אחד למוות או לחיים. למקם אותי כבר איפשהו. ואתה מבלבל אותי... תודה לך אודי צפור הלייל רפאים

הי רפאים, יש בינך ובין אודי שיח מקסים... אפשר גם להצטרף לרגע? עצב, הא... לא תמיד קל להרגיש עצב. נו בטח, העצב כרוך בויתור. בפשרה. לפעמים קל יותר לכעוס. לזעום. לכעס אין גבול. הוא מרגש. הוא עוצמתי. משלהב. העצב, האבל על האובדן, ההשלמה עם שאין ולא יהיה, יש בו רכות ועידון, שפותחים מקום למשהו חדש. חלופי. על חסרונותיו... כאב מסוג אחר. מוכר פחות. לקנא ב"אחרים" שיכולים? לקנא בחלקים שבנו אנו, שיכולים להרגיש? ("פריבילגיה של עשירים"...) כן. לקנא.... אבל כשזו קנאה הרסנית, אז... הבעיה אינה עם הזפת עצמה. זפת, שלא ניתן להיפטר ממנה, יש על כל אחד במידה זו או אחרת. מעט או המוני המונים. מעט, הרבה - במציאות הכמות תמיד סופית. הבעיה אינה בקיומה של הזפת, אלא באי היכולת לסבול אותה שם: אי מסוגלות לסבול את הדיבוק הזה, ובה בעת משיכה אדירה אליו. לא, זו אינה הזפת שאוהבת אותך - זו את שמעריצה אותה. אוהבת וגם שונאת. כשמתאפשר הויתור על האחיזה רק בזפת, האחיזה וגם ההתפלשות, אז בא העצב. כשמצליחים לוותר במאבק להשגת מה שאין לו סיכוי אמיתי לשאת פרי, אז בא העצב. כשנתפסת הסופיות. בא העצב. ועזבי אותך, "לוויתן מתאבד" זה לא הרואי. הנלמד להושיט יד ו"פשוט" לבקש עזרה בצורה הכי ישירה שיש... כתבת שאת מתגעגעת לטיפול - נוגע כל-כך. מאחלת לך שתמצאי את הטיפול שיצליח לגדל אותך. מי כמוני מאמינה שזה אפשרי עבורך, בת אנוש ככולנו כאן. לגמרי. שלך, סוריקטה

לסוריקטה, מזמן רציתי לומר לך שמילותיך יוצרות קשת בענן- הן בונות גשרים בין חללים ותהומות, ויוצאות במין מטר של טיפות עליזות ורעננות שלא מקפחות אף חלקה על פני האדמה... קצת מזכיר אולי את שיר היקינטון עם הלבנה שמשקיפה ממעל... היחס המשפיל, חסר החמלה והלא מקצועי שספגתי מהמטפל שלי ובייחוד המבט הזה שלו מלא הזעם בסיום האכזרי והטראומטי הפך אותי ל'לא אדם'. הרגשתי שרק חסר לו מגף של קצין אס אס שיבעט אותי משם החוצה. הרגשתי שבעצם הולכתי שולל כל הטיפול הזה. שאני מבנה מחדש גם את ה'טוב' שהיה. ול'לא אדם' קשה מאוד להרגיש. בייחוד רגשות עדינים כמו עצב. אפשר להרגיש עצב רק כשיש חמלה בסביבה. ולא היתה. טוב לב של אנשים עושה אותי עצובה וגורם לי לבכות. האמונה הזו בכל זאת בכדאיות של החיים. שאני נחשבת בכל זאת. העצב נוצר גם מתחושה שמישהו רואה אותך. הוא לא ראה אותי. הוא הבחין במצב הקשה המפורק והאובדני שלי והוא לא הושיט יד. הוא הפקיר אותי כמו פצועה בשדה הקרב כי היה חשוב לו יותר להגן על האגו שלו. הוא מעל בתפקידו ולא היה מוכן לסגור את הטיפול בצורה הוגנת ולבדוק אלטרנטיבה עבורי מתוך איזו תחושה של נקמה בי על זה שרציתי לעזוב. שנתתי אמון באדם שלא היה לו עניין לעזור לי אלא לעזור לעצמו. שהוא חצה את הגבולות שלי בתוך הטיפול באמתלה של נסיון להגיע אלי. שהאמנתי לו כל העת שכוונותיו טובות. שהוא התייחס לכל הטיפול הזה כאל מסע כיבוש. שמאותו רגע ניתק חוט החיים שלי כי הוא עודד תלות מוחלטת בו. לא עודד לטפח את חיי מחוץ לחדר רק מה שקשור בו. כמו איזה מנהיג של כת עם עוצמה טוטאלית. ולכן לא נותר לי דבר. הפתאומיות הזו. כמו איזה פיגוע תופת. שברגע אחד בלתי צפוי התהפך כל עולמי. שנותרתי המומה ולא מבינה כי קרה פה משהו על-טבעי ולא מציאותי. ואז נותרתי בלי זכויות. בלי זכות לחמול על עצמי. ובלי חמלה אין עצב. יש לי זפת בנשמה. כי הכשרון שלי הוא לשתף פעולה באופן מרשים עם האויב. שהפכתי להיות אויבת שחורה ואיומה של עצמי. מלאך חבלה פנימי. זרה ומנוכרת לי. כי הוא לא שמע את כאבי וחשבתי אותו לכ"כ משמעותי. לא מצליחה באמת לכאוב כי הכעס לא מרפה. וכל הדמעות שנשפכות לא מצמיחות דבר כי אין לי שום נקודת אחיזה יותר שום נקודת אחיזה. לא עתיד לא עבר ולא הווה. ולכן עדיף להיות כבר מתה במשרה מלאה. לא מתה- חיה יותר. אני מתהלכת בין אנשים ומתאפקת לא לזרוק את עצמי לכביש. לא מתוך אקט הרואי של לוויתן מוחה אלא מתוך קושי לשאת את הסבל הנורא שלא מרפה ואת התחושה שאין לי יותר מקום בעולם. שאין לי שום מושג איך אצליח לשקם את חיי. אין לי קצה של חוט. תודה לך על מילותיך על החמלה ועל הרגישות רפאים