{--~~--}

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

21/07/2009 | 23:21 | מאת: !!

שלום אודי היקר!! נמאס לי כבר. קשה לי בלעדיה. ולפעמים אני מרגישה שאני בוגדת בה עם המחשבות שלי. הייתי אצלה בטיפול שלוש שנים עד שיום אחד בלי שום התראה מוקדמת היא חלתה. אפילו ראיתי אותה יום אחד שהייתי בביה"ח בלי שיער ורזה כמו שלד. נסיתי להראות שהכל בסדר אבל היה לי נורא קשה לראות אותה ככה סובלת. הזמן עבר והמשכתי(יותר נכון התחלתי) טיפול אצל פסיכולוג אחר. בהתחלה היה נורא מוזר וכל הזמן עשיתי השוואות ולא התחברתי אליו בכלל אבל בכל זאת נתתי לזה עוד צ'אנס. עכשיו דווקא זה השתפר. הגעתי כבר למצב כזה שאני חושבת שמבחינה מקצועית הוא הרבה יותר טוב. זה לא נעים אני מרגישה לא טוב עם המחשבה הזאתי. זה כאילו אני מרגישה שזה היה לטובה כל הסיפור הזה. אני גם מרגישה לא נעים שלא שמרתי איתה על קשר. אולי הייתי צריכה להתקשר לשאול מה שלומה? עכשיו עברו כבר 5 חודשים וניסיתי שבוע שעבר לתפוס אותה כמה פעמים והיא לא ענתה לי. אני נורא דואגת לה!! אני משתגעת כל הזמן חושבת אם קרה לה משהו..אוף...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, את מתארת תחושות אשמה הנובעות מהחוויה ש"בגדת" בה, בגלל שמצאת מישהו שלא רק שממלא את מקומה בהעדרה ובמחלתה - אלא גם עושה זאת טוב. והשמחה על ההקלה הזו מעוררת מיד את תחושת האשמה. ברור שאת דואגת לה ולא שמחה על מחלתה. יש להפריד בין השמחה על כך שמצאת מענה ובין הדאגה הכנה והמפגש עם הסבל של המטפלת. טוב מאוחר מאף פעם. נסי ליצור קשר ולדרוש בשלומה. אני משער שהיא תעריך את זה, למרות הזמן שעבר. והדאגה - במקומה. אני, כמוך, מקווה שהיא החלימה. יפה ומרגש בעיני הרצון לדבר עמה, להתעניין ולשאול לשלומה. את בסדר. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית