מדברת, מדברת, אבל לא אומר באמת הכל.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בטיפול חודשיים, פעמיים בשבוע. מרגישה שאנחנו משוחחים על הכל. אין צורך לדובב אותי, אני מרגישה פתוחה ומשוחררת, כמעט ואין שתיקות. לא בושה , לא מבוכה אבל .... יש משהו שאני עדיין לא מרגישה בטוחה לדבר עליו והוא על מה אני מרגישה ביחס לטיפול, ביחס למטפל, ביחס לתחושות שלי בחדר בזמן הטיפול עצמו. בכל פגישה אני אומרת לעצמי , היום אני אדבר על זה, וזה לא באמת קורה. אני מיד עוברת לדבר על דברים אחרים, וכאלו יש בשפע. בענין הזה אני מרגישה סוג של חסימה , מעצור, אולי אפילו זהירות רבה. ואני תובהה לעצמי, איפה המטפל בענין הזה? הוא שם לב שאני מדברת על הכל רק לא עלינו כמטפל מול מטופל? הוא מרגיש שאני עוצרת בתוכי תחושות או מחשבות שהייתי רוצה לשוחח עליהם, אבל חוששת.... הוא לא אמור להוביל אותי למקום הזה בעצמו? מצד אחד הייתי רוצה לעלות את הענין בטיפול, ומצד שני אני חוששת, שאולי זה יפגע בניטרליות ובנקיות של הטיפול. שאולי העובדה שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה תגרום לי להתקשר אליו רגשית. שאולי אני ארגיש מבוכה ברגע שאחרי, ואכזבה בפגישה שאחרי. אולי פשוט עדיף להמשיך ולדבר על הדברים שמטרידים אותי בחיים, ופחות להתעסק התחושות עוברות עלי בזמן הפגישה לפניה ואחריה..... אני מרגישה שהנושא הזה מלווה אותי שבועות. אני יודעת שקשרי מטפל מטופל ביחוד בטיפול האנליטי/ פסיכודינמי הם מהותיים ומשמעותיים בטיפול עצמו. ואולי דווקא בגלל זה אני מרגישה שאני לא מצליחה להשתחרר ולומר מה אני מרגישה, מה אני מצפה, מה הייתי רוצה שיקרה, דווקא בגלל שאני יודעת שכל אמירה שאני אומרת בחדר או מלמדת על עצמי משהו, אני מעדיפה כאילו לא לפתוח חזית נוספת בחיי, ולהתמקד עם "מה שהבאתי עם עצמי מהבית" ולא במה שעובר עלי עכשיו בטיפול.
הי מיקי, מקווה שזה בסדר שאני מתערבת...מהזווית של מטופלת. גם אצלי זה היה כך בתחילת טיפול. אני חושבת שדווקא למי שיש הרבה מילים זה לפעמים לוקח זמן. להגיע לשתיקות. להגיע להוויה. אם רק תשחררי את "הצריך" להיות כך או אחרת זה יגיע לבד. בזמן הנכון ובדרך הנכונה לכם. אצלי זה הגיע בהתחלה רק עם החלומות. כשהוא נכנס לי לחלומות והבאתי אותם ודיברנו על זה. לפני זה, לא. י.
אצלי זה בדיוק הפוך , אני לא מצליחה לדבר על כלום חוץ מעל הטיפול עצמו ועל הקשר ביננו - מקנאה בך על היכולת לספר לו הכול ולהיפתח ככה, נראה לי שזה דווקא טוב יותר שזה ככה לפחות בהתחלה.
מה התועלת שבשתיקות?
שלום מיקי, ברשותך, אצטט קטע מהודעתך, ואז אתייחס אליו: "מצד אחד הייתי רוצה לעלות את הענין בטיפול, ומצד שני אני חוששת, שאולי זה יפגע בניטרליות ובנקיות של הטיפול. שאולי העובדה שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה תגרום לי להתקשר אליו רגשית. שאולי אני ארגיש מבוכה ברגע שאחרי, ואכזבה בפגישה שאחרי. אולי פשוט עדיף להמשיך ולדבר על הדברים שמטרידים אותי בחיים, ופחות להתעסק התחושות עוברות עלי בזמן הפגישה לפניה ואחריה....." דווקא ההתקשרות, רגשות האכזבה, המבוכה וכו' - הם החומר החשוב ביותר! ייתכן שהמטפל שלך "הולך אתך" ולא לוחץ. ייתכן גם שאת מוכשרת ביותר בהסוואה של הדברים החשובים לך בפטפוט פחות רלוונטי... נסי לדבר על זה. על התסכול שלך. על הפחד שלך ממה שיקרה. זה בסדר לפחד. חשוב לזהות את זה, לדבר על זה ולהביט איך זה נוצר בקשר בינכם... ודיבור, אף פעם לא יכיל "הכל"...מקסימום - יגיד הרבה... בהצלחה, אודי
אני מקנאה בך... את רק חודשיים אבל אצלי אני לא יכולתי לומר 6 שנים בטיפול והמטפלת שלי לא העלתה את רגשות מטפל - מטופל כל הזמן הזה ולא עמדה על כך שנדבר על זה ועד היום אני מדי פעם חושבת וחווה אכזבה סביב זה..