RE:
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי יש לי חברה מאוד מאוד קרובה שקשורה את אביה בצורה מאוד הדוקה. הוא מבחינתה תמיד עזר ותמך תמיד שם לא משנה מה, הוא האור בקצה המנהרה שלה. הוא די מוכר אצלו באזור וזה ליוה אותה תמיד ונתן לה תחושת שייכות בכל מקום תחושה של פרגון ואהדה, הוא מבחינתו עם עוד כמה ילדים אך באופן קצת שונה תמיד יותר דואג לה ככה זה היה ונשאר. הוא לא צעיר הוא לא הכי בריא והיא חוששת מהיום בו יעזוב היא לא רוצה להשאר כאן בעולם כשזה יקרה היא עדיין כאן רק בגללו וגם מפחיד אותה נורא איך תהיה ההרגשה שלו כיצטרך להשאר לבד. היא מכירה אותו הכי טוב במקומות הכי הכי קשים הוא שיתף אותה בקיצור אני לא יודעת אם יש דרך להקל על התחושה של האובדן שככ מפחיד וגורם לה להרגיש שהיא חיה על זמן שאול.
שלום דיןדין, אכן המחשבה על פרידה ואובדן היא קשה מנשוא. קשה לתאר את הצורך לעזוב, לפרד - אם מסיבות טובות או מכורח הנסיבות. אני חושב שבמצב כזה, בו קיים פחד לעזוב שמא האחר לא יוכל להמשיך - חשובה היכולת לשחרר. לאפשר לעזוב בשקט, ללא רגשות אשמה. זכור לי מקרה בו אישה קשישה היתה על ערס דווי בבית החולים, מוקפת בבני משפחתה, כואבת כאבים עזים ומדי פעם חוזרת להכרה ושוקעת שוב בדמדומים. בשלב מסויים ניגש אליה בנה לחש לה "אמא זה בסדר. את יכולה לעזוב". שלווה נחה על פניה והיא נפטרה תוך שעה. זה לא קל. זה אובדן קשה מאוד. אבל זה דרכו של עולם ויש לדעת מתי לאפשר לאדם אהוב שנשאר אתנו מתוך סבל עצום - להרפות. בגלל שאנו אוהבים אותו. בגלל שהוא יקר לנו כל כך. לילה טוב, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
