רויטל (ומי שרוצה להצטרף...)

ממשיכה את העץ ההוא פה... בדיוק מאותה נקודה, עובדת עם שתי כרטיסיות במקביל - גיליתי שככה נוח כל-כך. וזה בטח גם עונה על השאלה שלך (אם אני רוצה להמשיך). באופן מפתיע - ואני הכי רצינית ולא צינית - שלומי טוב. ומה שלומך בימים אלו? אבל, בסיפור שכתבת לי על החברה והיועצת, מההתחלה לא נוצרו שם יחסים של מטפלת-מטופלת... לא היה חוזה טיפולי, לא היה צד שמשלם וצד שמוציא קבלות ושאר מאפייני ה - setting. אז מאוד נכון בעיניי הצעד שחברה שלך נקטה. במקרה הזה, לגיל גם אין משמעות. בכלל אני חושבת, שביחסים שמבוססים על חברות או תחומי עניין משותפים, לגיל לרוב אין חשיבות. אין שום סיכוי, שהרעיון של "להיות חברות" יוכל להתקיים במרחב שלה ושלי. ואשאל את זה הכי בוטה שאפשר - למה שהיא תרצה, בעצם, להיות חברה שלי? מה לה ולי? אם אציע לה כזה דבר, סביר להניח שהיא תהיה בטוחה באופן סופי ומוחלט, ששוב יצאתי מדעתי באופן סופי ומוחלט. באשר לאבחונים - כתבתי פה בעבר, שמעולם לא כתבתי פה בעבר מהם... אני מניחה שאפשר להבין מהם, פחות או יותר, ולפחות לגבי חלקם. אבל מעולם לא הצגתי את עצמי פה באמצעותם. ואני בהחלט מכבדת את מי שכן כתבו פה שאובחנו כ..., כי זו בחירה אישית של אחד/ת, ובעיניי זה לא מעלה או מוריד מערכו/ה של אף אחד/ת. וגם ביומיום אני לא הולכת ומציגה את עצמי כחולה ב... או סובלת מ... אני גם לא משתמשת בזה כתירוץ לשום דבר. זה באמת רלוונטי לאותם דברים טכניים שציינתי. ואם אודי עדיין פה אז, לילה טוב לכולם.

היי טימי, הבנתי שהכניסה חופשית... קודם כל שמחה בשבילך שאת מרגישה טוב, אני מאמינה שציינת את הרגשתך הטובה, למרות פסק הזמן שלקחת מהטיפול..?? וזה כבר נשמע אחלה. טימי, תמיד מצערת אותי העובדה כשאת מזכירה את דבר מחלתך, תמיד משתעשעת באיזשהי תקווה שמדובר, אולי,בטעות באבחנה,או משהו בדומה.. וזה סתם עניין של תיוג, שאנשי מקצוע אוהבים להדביק לחולים, טוב, אני לא באמת רצינית.. ומבלי להכנס לפרטים על אופיה של מחלתך(וזה גם לא משנה), מסכימה עם כל מה שכתבה לך רויטל החמודה,כולל קומפלימנים, על אינטליגנציה, תבונה רגישות, והמון כנות ואמיתות , כמוה, גם אני אשמח להיות חברתך, רק ישנה בעיה קטנה - לא בטוח שאת תרצי להיות חברתי..- רצינית לגמרי!! טימי יקרה, המחלה היא מחלה, זה לא בידינו או בשליטתנו, אינך צריכה לפרט או להתנצל על משהו הקשור בקיומה. נראה לי שאת מתמודדת מצוין, אפילו,בעצם הקלות והפתיחות (והייתי מוסיפה גם סלחנות) בה את מתיחסת למחלתך, את קוראת ,ומרחיבה אופקים, יש לך ידע מעמיק בכל נושא העולה כאן בפורום.וגם את זה אף אחד לא יקח ממך.. ואם מדברים על ערך.. ערכך עולה בעיני, עם כל הודעה שאת מעלה בפורום. .

היי... כן, הכניסה חופשית... מאחר שזה פורום פתוח, זה לרוב כך, אבל בעקבות ההודעה של סוריקטה ("התחבטות פנימית"), רציתי שזה יהיה ברור, ושאנשים באמת גם ירגישו נוח. ציינתי את הרגשתי הטובה, למרות שכבר חלף שבוע של ניתוק מוחלט ממנה, שזה דבר שעוד לא קרה. ו... היא לא חסרה לי! - אין בי צורך לבדוק את הנייד כל הזמן, שמא היא התקשרה או שלחה SMS. אני מתארת לעצמי שהיא גם לא תעשה את הצעד, אלא תחכה שאני אעשה זאת. וכמו שזה נראה כרגע - זה ממש לא עומד לקרות. כנראה שבאמת נמאס לי ועייפתי - יותר ממה שהיה לי נדמה לפני שבוע. פשוט הבנתי, שאת בדק הבית היא צריכה לעשות, ולא (רק) אני. אני לא יכולה וגם לא רוצה לתקן אותה... אבל גם לא רוצה להמשיך לנצח להתאים את עצמי לעולם שלה. שלדעתה הוא משל ודוגמא לאיך שחיים צריכים להתנהל... את הטעויות באבחנות עשו בעבר. ויותר מפעם אחת. אני "מסתובבת במערכת" כבר כמעט 17 שנים... היו להם (לכל אנשי המקצוע שפגשתי בדרך) הרבה מאוד הזדמנויות לאבחן כל מיני דברים... אז הם טעו... וטעו שוב... ככה זה, למשל, כשמאבחנים אחרי פגישה אחת ויחידה (מקצועיות לשמה, לא?). או כשמאבחנים בגיל הנעורים, כשהאישיות עדיין לא בשלה ולא סיימה להתגבש... רק בשנים האחרונות "קיבלתי" את האבחנות שיותר מתאימות. וגם זה יחסי. אני לא ממש טיפיקלית לשום דבר. אבל כל זמן שזה מתאים לבל"ל ולקופ"ח - זה בסדר. באשר לכנות - חינכתי את כל מי שמכיר אותי, ואני תמיד מלמדת אנשים חדשים בסביבה שלי - שאני מעדיפה לשתוק ולא לשקר. אני לא אוהבת לשקר (אבל בהחלט יכולה לעשות זאת היטב). אני לא אזרוק למישהו את האמת בפרצוף בצורה מכוערת, אבל גם לא אשקר. אני לא מבטיחה דברים, שאני לא יכולה לקיים! כל מטפל/מטופל מכירים את הסיטואציה של החוזה הטיפולי, שבה מוציאים אובדנות - כאקט - אל מחוץ לטיפול... בלי נסיונות אובדניים במהלך תקופת הטיפול; בלי ההתחייבות הזו, המטפל לא מוכן לקיים את הטיפול. אצלי היא ניסתה לקיים כזה תנאי... זה ירד מהפרק מהר מאוד - לא הסכמתי להבטיח ולהתחייב שלא יהיו נסיונות אובדניים! איך יכולתי להתחייב ולהבטיח מראש? היא המשיכה בטיפול, למרות האיום המתמיד. הבעיה שלי עם חברים/חברות וחברויות בכלל היא, הנטיה שלי להיעלם מהעולם בתקופות מסוימות... קשה להסביר את זה לאנשים - בעיקר בעולם ה"אמיתי" - לא זה, הוירטואלי. זה לא לענות לטלפונים, לא לפגוש אף-אחד. פשוט להפסיק להתקיים. אנשים נעלבים - ובצדק... ואני לא הולכת ומסבירה למה (מי שמכיר, יודע). פה זה קל יותר, מן הסתם. אז אם את מוכנה לקחת בחשבון, שתהיה לך חברה שיכולה פשוט להפסיק להיות לפעמים, אני בהחלט מוכנה ורוצה בחברתך.

הי טימי משמח לקרוא ששלומך טוב זה דבר די נדיר בפורום שמישהו פשוט מרגיש טוב,זה נפלא, אני גם בסדר, תודה, יפה שהעלית את העץ למעלה וגם הזמנת את החברות להשתתף, אכן אנחנו חלק מקבוצה, ודיון משותף עם הרבה גוונים מצמיח ומפרה. תראי, לגבי הגדרות הכי חשוב לדעתי שתשאלי את עצמך האם באמת את רואה בה מטפלת {האם יש לה מה לתרום לך מבחינתך} ויש סיטואציות או חלקים מסוימים שאת יכולה לאמר לה תרשי לי לדבר אלייך רגע כחברה ולא כמטופלת...יהיה מעניין . ושאלת השאלות האם היא תרצה להיות בקשר איתי גם ללא טיפול? אני רוצה להמשיך אבל חייבת להפסיק לכתוב עכשיו אחזור יותר מאוחר..

בינתיים אודי העלה גם את ההודעה שלך, אז אספיק לענות לך לפני שהפורום עובר למצב "סופשבוע". אני יודעת שלפעמים יש לה מה לתרום. רק שגם פה אני נתרמת (ומקווה שגם תורמת) הודות לתגובות שאני מקבלת, שעוזרות לי להפעיל את התאים האפורים, לעתים משקפות לי דברים ולא אחת מכריחות אותי להתעמת - ביני לביני - אם שאלות או סוגיות שאני לא תמיד ערה להן. ובכל זאת, זה שונה כשזה וירטואלי לעומת מפגש אמיתי. הרבה מהשיחות שלנו הן לאו דווקא טיפוליות נטו... אולי היא מוצאת בהן ערך טיפולי כלשהו, ואם זה כך - גם טוב. אחרי כל השנים האלה, זה לא פשוט בכלל... הקשר הוא כבר לא קשר טיפולי רגיל בכל מקרה. ואולי זה חלק מהבעיה. באמת שאין לי מושג. העובדה שהגבולות מטושטשים...

הנה,חזרתי. אז אני חושבת שכולנו אבל ממש כולנו זקוקים לקשר, מזל האבודה כמו אודי האגדי, את ואני והמטפלת וכולם ,היום כל נושא התקשורת הבינאישית תופס כזו תאוצה...יש המון מקצועות חדשים שקשורים בזה, זה הנושא הכי חם, ומי שצריך לבחור מקצוע שיילך בכיוון כי זה הולך להיות מאוד מבוקש. מה שאני רוצה להגיד זה שהיא זקוקה לקשר לא פחות ממך ואם תגידי שהיא כבר "מסודרת" ויש לה את החבר'ה שלה, אולי, לא בטוח . וודאי יש בך גם מה שמעניין אותה. שיהיה לך הכי טוב שאפשר. רויטל.

שבוע חדש... יופי, תודה... ניסחת בתמציתיות את מה שניסיתי בקשר ליחסי חברות בין מטפל למטופל. וגם רציתי להוסיף את מה שכבר כתבתי - אני לא רואה שום סיבה שבעולם, למה שהיא תרצה בזה... כלומר, אני לא ב-level שלה בכל מקרה, בלי קשר לאי-השיוויון שמאפיין את הקשר הטיפולי. ואני לא כותבת את זה ממקום של תחושת נחיתות ביחס אליה - זו לא תחרות; לה יש את החיים שלה, ואין יותר מדי נקודות השקה. אני מניחה שפשוט המשאלה הזו לא קיימת אצלי. (זה טוב או רע?...)