ככה ככה

הי אודי, אני מתנצלת. זאת הולכת להיות הודעה מדכאת. או לפחות מדכאת אותי. ממש אין כוח וחשק למרוח כאן מילים, אבל זה מתגלגל החוצה (ממש איך שיר נולד..), ואיתן גם ציניות קצת רעה ומבטלת כלפי עצמי. אז בין גלגול עיניים לתקרה אחד לשני (כלפי עצמי), אני ארשה לעצמי לומר שהיום אני מרגישה שככה זה הולך להיות תמיד. אין לי משהו מיוחד להגיד. הרבה אנשים כאן מרגישים דומה לי, וגם זה מדכא. אני מתחילה לדבר על עצמי בלשון עבר.. "לא הצלחתי" במקום "אני לא מצליחה". בהווה. לא הצלחתי לבנות לעצמי חיים. לא הצלחתי ללמוד לדחוף את עצמי להשתלב בין אנשים. אני נשארת עד מאוחר בעבודה כי ממילא אין לי משהו טוב לעשות ביית ואין לי מספיק כוחות ואומץ למצוא לעצמי תעסוקה נחמדה לכאורה בשעות הפנאי. כי בשביל מה כשאתה בסוף נשאר לבד. מתחיל לכאוב לי הלב כשאני רואה חברים ישנים מתחתנים ומביאים ילדים. התרגלתי לשמוח אבל לאחרונה כואב לי הלב עליי. אני מעכלת לאט לאט שאם כל השנים יכולתי לומר שזה לא מעניין אותי, כשהייתי קטנה, או שזה יבוא כשזה יבוא, כשהייתי צעירה יותר, אז עכשיו אין לי מה להגיד. העולם סביבי זז ואני סתם. בא לי קצת להתנתק מהמשפחה שלי (אבל אני קשורה מדיי ולא יכולה). להתנתק כדי לא להעציב ולצער, שעם כל כך הרבה פוטנציאל זה לא הצליח. אני מרגישה בושה גדולה שעם 7 שנות לימוד אקדמיות אני בקושי מצליחה לפרנס את עצמי. בקושי. אין לי כיוון ואין לי סיבה, ואני לפעים מרגישה שאם זה ימשיך ככה, אני אכלא את עצמי בבית ואחכה לשום דבר בבית. רק מהבושה. לפעמים קשה לי להסתובב ברחוב. אם רק היה לי כיוון... בבקשה תזכיר לי שטיפול עוזר לדברים כאלה, כי כרגע אני מרגישה שאני אוהבת אותה מספיק כדי שהיא תהיה תחליף לחיים. וזה לא טוב... קשר טיפולי טוב הוא מנבא חזק להצלחת הטיפול- את זה קראתי גם פה וזה משמח כי הקשר באמת טוב מאוד. אבל הוא מנבא- לא ערובה לשום דבר.. ומה זה בכלל "הצלחת הטיפול"?.. נראה לי שאני באה פשוט כי היא נחמדה והיא מחבבת אותי. אודי יש ימים שאני מרגישה שאני כשלון ושכדאי שאתרחק מאוהביי כדי לא לצער אותם. זהו. אין לי כוח לקרוא שוב את מה שכתבתי.. אשאיר את התענוג המפוקפק הזה לך. שוב גלגלתי עיניים על עצמי בביטול. לא אוהבת הודעות כאלה. מספיק. ל. היום, נגיד, הייתי בשמחה קוראת לעצמי משהו אחר בשם המחבר. אפילו סתם "ל." קטן מוצנע..

היי לילך.אני חושב שאת חייבת למצוא איזשהו תחביב בו תכירי גם חברים חדשים ואז תוכלי גם להתנתק קצת מהמשפחה כפי שאת רוצה.אולי אפילו תכירי בן זוג(למרות שזו לא צריכה להיות המטרה לדעתי).את צריכה לצאת מהבית אפילו סתם ללכת לבית קפה כדי לראות אנשים ולהיות בחברתם ולהראות לעצמך שאין שום בעיה בלהיות בחוץ.אולי ללכת לחדר כושר יעזור לך להעלות קצת את הביטחון העצמי(אני יודע שלי אישית חדר כושר מאוד העלה את הביטחון העצמי שלי אבל אני גבר אז אולי זה קצת שונה).אל תחפשי חברים באובססיביות אבל תתקשרי עם אנשים.למשל אם תלכי לסדנה כלשהיא אז דברי עם שותפיך לסדנה ותנסי לא להיות מכונסת בעצמך יותר מדי.תזכרי שכלם בני אדם בדיוק כמוך ואין ממה להתבייש מהם. מקווה שעזרתי

תודה אודי, אהבתי את התגובה שלך, היא מעניינת..(וגם רגישה - תודה..) ארוץ לקרוא איך לאקאן מגדיר "התענגות".. זו שאלה טובה. אני לא יודעת אם זו בחירה (מודעת או לא מודעת)... כנראה שכן. או לפחות במידה מסוימת. אני קצת נזכרת במה שאמרה פעם שלי יחימוביץ', כשהחליטה לעזוב את עולם התקשורת-עיתונאות לטובת מפלגת העבודה. היא אמרה שיש החלטות שמאוד יכול להיות שיהיה טעות לקבל, אבל הן טעות שהיא לא יכולה להימנע מלעשות. יש דברים שהם כל כך חלק ממך, שהם כמעט בלתי נמנעים.. זו אולי בחירה אבל אני לא יודעת לבד להחליט או לעשות אחרת. ואז המילה "בחירה" קצת מתפרקת אולי ממימד האחריות שתמיד מקושר אליה. אני אפילו לא בטוחה שמדובר במעשים ולא במחשבות. אני לא לגמרי מדשדשת במקום. לא בכל התחומים בכל אופן. אבל משהו בי מאפס לי אותי. מאפס את הדרייב, מאפס את העניין שלי בדברים, מאפס את היכולת שלי ללכת על משהו לאורך זמן או באמונה מספקת. מאפס את הבטחון העצמי שלי. עליות וירידות. לא יותר מדיי שעות חלפו מלאקאן, שהייתה הודעה מחוייכת למדיי, לככה-ככה, שהייתה כל דבר פרט למחוייכת. לא יודעת.. התכוונתי לכתוב מעט ושוב יצא לי הרבה.. אנסה לשמור את השאלות שלך לאישה הצעירה שדואגת לי.. מרוב מילים טובות עליה והתרגשות, הכל בסוף נשאר לי בפנים :-) (כמה אני שמחה וסומכת עליה :-) יום שלישי נעים מחר, ותודה.. לילך

לילך זה בסדר אם אשאל מה שלומך ? נגעה ללליבי ההודעה שלך. ציינת שהתרגלת לשמוח. איך עשית את זה ? לי זה לא כל כך הולך.. פעם הייתי מלאת שמחת חיים,האנרגיה והשמחה ממש התפרצו.. כבר כמה שנים טובות שזה לא קיים. לא מצליחה. אני אישית, התייאשתי מלנסות להצליח.. (לא ממליצה לך ..) לא הצלחתי לסיים אפילו חצי תואר,לא הצלחתי להגיע להישגים בעבודה,אני עוסקת בניהול אבל מרגישה מתוסכלת,לא טוב לי,לא רוצה את זה אבל אין לי ברירה,לא מרגישה שיכולה לשנות ולהצליח בשום תחום. אני שמנה ודי דוחה,לא מצליחה להזיז את עצמי,להחליט ולבצע. אולי עדיין לא הצלחת להשתמש בלימודים כדי לקדם את עצמך, אבל הצלחת לסיים 7 שנים ! זה ממש לא טריוויאלי ואני חושבת שזה מוכיח על יכולות וכישורים. אפשר לשאול מה למדת? אני מאוד מסכימה עם אודי, שלא תתרחקי מאוהבייך. התמיכה מאנשים שאת אוהבת בנוסף לטפול כפי שאת מתארת,זה מתכון טוב להתגבר על הקשיים, לטפס כלפי מעלה, ולא כלפי מטה. מאוד קל לרדת במדרגות, ככל שיורדים יותר,קשה יותר לטפס חזרה למעלה... ולכן צריך להיות בחברת אנשים שעוזרים לך לא להמשיך ולרדת,אלא מנסים לעזור לך לטפס. כאחת שהתרחקה מהמשפחה והחברים בתקופה מסוימת, אני יכולה להגיד לך שזה ממש לא קל. היחידה שהיתה איתי זו המטפלת שלי.עד היום. היא עזרה לי לחזור לחיים. אני מדמה את הקשר עם המטפלת לקשר שיש לתינוק עם אימו. האם היא הכל בשבילו. כל החיים שלו מסתובבים סביב האם.כך גם אני עם המטפלת. רוב הילדים מצליחים בסוף להיפרד מהאם ולמלא את החיים בעצמם.(אפשר להסיק גם על הילדים הבוגרים יותר?) בשמחות :-) דפנה

הי דפנה, תודה שכתבת...תמיד מחמם את הלב קצת שמישהו לוקח את הזמן להתחבר למישהו אחר, ואפילו לנסות לפרוט את נקודות המפגש למילים. רק חבל שזה סביב הודעה כזאת, של קושי לעשות לנו בית.. אני חושבת הרבה לאחרונה על כל הדברים האלה שאת כותבת.. על המקומות האלה שלא חשוב מה- תמיד נחזור להיתקע בהם. וגם כשיש תקופות שנראה לנו שדווקא התקדמנו, אז לפעמים, כל כמה זמן, וילון מוסט ונראה שאנחנו בסך הכל גרסא משודרגת, אבל אותה גברת בלבוש אדרת. וכמה זו תגלית מכאיבה... למרות שאני לא מכירה אותך, היה לי עצוב לקרוא את איך שתיארת את עצמך "שמנה ודוחה".. יש ימים ותקופות שגם אני מרגישה שונה, בולטת לרעה, מחפשת רמזים ללעג ודחייה בעיני הסובבים אותי.. אני מקווה שגם אצלך זו תקופה שבה את חווה את זה חזק יותר. מקווה שיש גם תקופות אחרות, שבהן את מחבבת את מה שאת רואה במראה.. שהחיוך שלך מוצא חן בעינייך, שההבעה שלך בעיניים נראית לך נחמדה. שאת נראית לך נחמדה. את יודעת, אמא שלי תמיד הייתה מתביישת לצאת מהבית, לעשות הליכות, ללכת לים או לקולנוע, כי היא שמנה מדיי.. וכמה תמיד היא הייתה מופתעת לגלות ששמנות ממנה, מכוערות ממנה, טפשות ממנה מסתובבות ברחוב חסרות דאגה :-) ... מבטאות את עצמן בכל מיני אופנים, בשירה, בריקוד, באוכל, בציור.. כל אחת ועולמה. לא נותנות לשופט הפנימי המחמיר למנוע מהן להתנסות במה שעושה להן טוב. כן, את צודקת.. קל להגיד קשה יותר לעשות.. אבל צריך לתת לזה צ'אנס. אני קצת כועסת על עצמי בימים האחרונים. כועסת וגם לא יודעת איך עושים אחרת, אבל כועסת. כועסת זה דווקא טוב לפעמים.. כי מתי אני אפקח כבר עיניים ואעכל שאלה החיים *שלי*. שאם אני רוצה בית, במובן הרגשי, ואין לי מזל מספיק גדול כדי שהדברים יתגלגלו לכיווני בלי שאאלץ להאבק עליהם, אז אם אשב על המסוע הגדול שמזיז את הזמן קדימה ואחכה שהגלגל יסתובב, אז יכול להיות שאחכה עד שיהיה כבר מאוחר מדיי. וזה כל כך לא הוגן שדווקא בדברים שיותר קשה לי להזיז את עצמי וליזום, דווקא שם חיי תקועים ואין לי מזל. שדווקא שם אני צריכה להיות יותר אקטיבית. פשוט לא הוגן. אבל כל כמה זמן מישהו מבחוץ נותן לי סטירה לפנים ואני רואה שזה ממש לא יכול להמשיך כמו שזה. שאם לא טוב לי איפה שאני נמצאת, וזה כבר הרבה זמן כך, אז אין סיבה לשבת ולחכות שזה יעבור. אולי זה יעבור, אבל אולי לא... ובנתיים לא טוב לי. תמיד אני שוכחת מחדש שיש עוד כמה אפשרויות חוץ מלהוריד את הראש, ואולי אחת מהן תהיה קצת פחות רעה מעכשיו... "קיום של תולעת" זה לא משהו שצריך להשלים איתו וזה עוול גדול לעצמנו לעשות כאילו התרגלנו לחיות גם כך. את יודעת, תואר זה חשוב ונחמד, אבל יש כל כך הרבה דרכים אחרות להצליח. גם במה שאת עושה, אבל גם להצליח להרגיש שאת מוצלחת. גם בלי תואר... ואולי אם לא טוב לך אז יש ברירה. ואני יודעת... תמיד הכל מורכב יותר ממה שאפשר לכתוב כאן וכל החלטה יש לה השלכות על כל מיני דברים אחרים. אבל את יודעת מה הצעד הראשון? (וסוריקטה אולי תאמר שזה צעד עם פוטנציאל כאב לא קטן...)- הצעד הראשון הוא לרצות *באמת* משהו אחר. לא כמילים שמופרחות לאויר אחרי המילים "אם רק הייתי יותר..", או " חבל שאני לא..", שיש בהן ויתור. אלא הצהרה שיש בה אולי כאב, אבל אין בה יאוש "אני רוצה___!", קשה וכואב. ואחרי שאת רוצה משהו, נסי לאטום את עצמך מהקולות המערערים של אחרים, וגם מהקולות שלהם שהופנמו בך, ותגידי לעצמך שמגיע לך יותר טוב. שמגיע לך להיות קצת יותר שמחה מעכשיו. זו לא בקשה מוגזמת.. קנאי מכל הלב, ותני לזה שיחלחל פנימה ויכאיב קצת, לא נורא. הפכי את זה לדלק (כן, לדלק), את הקנאה והתשוקה. דלק אישי ששומר עליך מהיאוש. ולא צריך לשנות מיד, אבל לפעמים אם מרימים את הראש רק טיפה מהכאן והעכשיו, מסתכלים מסביב ומחפשים באמת אופציות נוספות, אז זה כבר משנה קצת (אפילו אם רק נקטין את תחושת חוסר האונים זה משהו..) כמה אני כותבת אלליי... אולי כי אני מנסחת משהו לעצמי, בקול רם פה.. לא בטוחה אם זה עוזר במשהו.. אולי באמת עניתי יותר לעצמי :-) אולי רק עוד מילה אחת. אם את אדם שהיה פעם עם אנרגיות טובות ומתפרצות אז זו כבר נקודת פתיחה מצויינת! זה אומר שיש לך את זה איפשהו.. שזה חלק ממך. גם אם בשנים האחרונות פחות. כדי לתקן את הרושם הטוב שעשיתי :-)... לא התרגלתי לשמוח- הרגלתי את עצמי לשמוח בשביל אחרים ולא לחשוב על עצמי או על "מתי תורי..?" ומכעיס שכך עשיתי.. אני חושבת שאאחל לך חודש מסעיר :-) מקווה שזה בסדר... נתראה, לילך