שיגעון הכאב- כאב השיגעון

ותחושת הרעב מתערבבת בתחושת השובע ותחושת השובע מתערבבת בתחושת הרעב שמתערבבת שוב עם תחושת הבחילה ושום צבע אינו נראה בבירור כמו לראות מתוך זגוגית חלון מלוכלך ושום קול לא נשמע צלול כאילו מישהו עיוות את הכל בכוונה והכאב חד כמו סכין אך לא כמו סכין- הוא אינו נגמר מהר הוא אינו נגמר כלל יותר דומה הוא להרגשה שאתה בתוך מעגל גדול של אנשים שמוסרים אותך מאחד לשני דוחפים אותך חזק, מטלטלים אותך, מפילים אותך ולא נותנים לך מנוח ואתה כמו מטפס על הר בגובה רב נאחד בציפורנייך על מנת לא ליפול רואה כבר את הקצה, אך מישהו שם עומד ומחכה לך דוחף אותך חזרה עד למטה וצוחק בקול גדול ואני רוצה לצעוק, לצרוח את הכאב שבתוכי כי אולי אם ייצא החוצה ייכאב פחות בפנים אך איני יכולה. אפילו הבכי המתמשך הפך כבוי, בכי כמו יללה של חיה פצועה בצד הדרך. ואני מחכה ללילה, רק לנוח מעט- בבקשה. ואני פוחדת מהלילה כי אין מנוחה בו לעולם. יש בו סבל וייסורים, הכאבים הפיזיים יוצאים אל השטח, כאילו כל היום רק חיכו לתורם. ובלילה הבדידות ענקית, כמו יריעת בד גדולה שאמורה לעשות צל. ואני מחכה לסופי השבוע- רק לנוח מעט בבקשה. ואני שונאת את סופי השבוע- כה קשים הם, ארוכים, מייסרים. לא ולא, אומרים הקולות שסביבי- לא ניתן לך מנוחה לעולם. אין בכוח לא פיזי ולא נפשי אין בי חשק או רצון לקום בבוקר ולראות את השמש שזורחת כאילו נגדי בכוונה וגם היא צוחקת בקול גדול- עוד יום קשה מחכה לך, כך היא אומרת. ראשי כבר מזמן אינו בשליטתי. לא מבינה מה קורה בתוכי, לא יודעת מה לעשות ואיך לעזור לעצמי. כמו רובוט שפועל על סוללות מאד חלשות, זז ועושה פעולות אך גוסס. אני מביטה סביב- אוטובוסים, אנשים, מוסיקה, טלווייזיה, מחשב, טלפון, עבודה, מקלחת, מקרר, ספרים, חנויות, ילדים בעגלות, נהגי מוניות- הכל ממשיך, הכל זורם, אף אחד לא שם לב שאני מוטלת בצד הדרך, מדממת לבדי. מה זה אומר להשתגע? לא להבין את הנעשה סביבי? להיות מדוכאת? לחשוב מחשבות אובדניות? לא לרצות לקום בבוקר? לפחד? לבכות לפחות 3 פעמים ביום? לסבול מכאבי בטן ודופק מהיר?

המילים שלך כל כך נוגעות, כל כך בדיוק... מושיטה לך יד י.