על געגועים ואבל אשמה והאשמה

אודי, תודה על התשובה העוטפת. באמת מרגישה שאני מתאבלת. עצובה. מועקה. חסרת אנרגיות. רוצה לישון ולחלום. חולמת עליו כל הזמן. זוכרת רק חלק אבל תמיד זה נגמר בזה שמשהו מפריד בינינו. אני נאלצת להפרד ואז הוא נעלם או משהו חוסם אותנו מלהגיע אחד לשני. אני היא האשמה בפרידה אבל אחר כך משהו נוסף קורה. בכל התשובות שלך אלי היה גם רמז (או יותר) לאיזו תהיה לגבי המקצועיות/אתיות של הפסיכולוג שלי. גם הוא בדברי הפרידה שלו הביע אשמה. אשמה שהוא לא יכול היה להתמודד עם הרגשות שלו. שבגללו הטיפול הכל כך מוצלח שלי היה חייב להפסק. הוא אמר לי שייתכן ועוד כמה זמן ארגיש כעס עליו ושזה אפשרי ולגיטימי. על כך, שהוא לא הצליח להשאר הפסיכולוג. לא בטוחה ששניכם מדברים על אותו דבר אבל בכל זאת... אולי זה יעזור לי אם אבין. כשאני מסתכלת אחורה על הטיפול, אני רואה שאני ניסיתי בכל מאודי לגרום לו להתאהב בי, לרצות אותי, להיות שלי ולא רק כפסיכולוג. אז על מה יש לי לכעוס? רק להבהיר אודי, הוא מעולם לא חרג מהגבול במהלך הטיפול. סליחה על האורך וההשתפכות טליה

מה-4.6 בשעה 00:59.