דילמה.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, רציתי לשאול: ביישנות זה משהו רע? אני יודעת שזה לא, ואין מה לעשות כלכך וזה חלק מהאשיות שבי. בכל מסגרת חברתית שאני נמצאת בה- עבודה, לימודים וכו', מה שבולט אצלי זה העובדה שאני ביישנית, ויש גם את תשומת הלב הכללית לזה, לעעמים מלווה בהערות ציניות, אני חייבת לומר, לפעמים בשאלות, כמו "מה את כל כך ביישנית", כאילו שיש לי מה לומר על זה. זה לא היה מפריע לי, אם זה לא היה מפריע לסביבה, נסיתי קצת לעמעם את התכונה שבי, הייתי בטיפול קצר טווח, טיפול בהרפייה(כי אני גם קצת לחוצה) ודמיון מודרך, עשרה מפגשים בערך, בסופו של דבר, המטפל אמר לי שאני צריכה ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני. ובזה הסתיים הטיפול, בקיצור, נכנסתי ביישנית ויצאתי אותו הדבר, אפילו לא 'אותה גברת בשינוי אדרת', מזכיר קצת את המשל עם 'השועל והכרם'-בטח מכיר. הרב קונפליקטים יש לי בעניין, מתי צריך להשלים, לקבל , להרפות, במחשבה שהמאבק הוא חסר טעם, ואולי גם מיותר. ומתי להתעקש בחחשבה הפוכה? -
שלום לך גליה, המילה ביישנית לא אומרת הרבה ,תביאי מקרה.
שלום גליה, את עונה בעצמך - ביישנות אינה בהכרח דבר רע. נראה לי שהמשימה שלך הרבה יותר ממוקדת מכפי שנראה במבט ראשון: עלייך להפסיק להתבייש בבישנות (להבדיל מבושה כללית לגבי אישיותך ומי שאת). אני משער שמשם תהיה הדרך קלה יותר לקבלה עצמית כפי שתארת. (אגב, ביישנות אצל ילדים היא רגש שמעיד על מודעות עצמית. משהו שנחשב סימן התפתחותי טוב). אודי
אף פעם לא חשבתי כך בעניין ביישנות אצל ילדים. אני עובדת עם הזאטוטים, ובישנות אצלם נחשבת בעיני כתכונה ככל התכונות. ולפי המשפט האחרון שלך, עדיף שיהיו כולם ביישנים?? מעניין!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
