טיפול
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום לך שלחתי לך שאלה לפני שבועיים והסברתי לך שאני הפסקתי טיפול בינתיים כי אני לא מרגישה שום התקדמות. ושהיא לא מתקשרת ולא שואלת. אז הצעת לי לחזק שוב את הקשר כי הוא עדיין נמצא ואני צריכה את זה. התקשרתי אליה ואז היא "טענה" שרצתה להתקשר ושאני הקדמתי אותה.... ושאלה מה שלומי והזמינה אותי שוב לחזור אליה... הבעיה כשאני מדברת איתה אני מרגישה חלשה, וממש "נמסה" בפניה- אחרי השיחה לא הצלחתי לעשות כלום, אבל כשאני רחוקה ומוציאה אותה מהמחשבות שלי אני מרגישה חזקה. אצלה אני מרגישה חלשה, אשמה, תלויה.... וכל מה שאני לא!! אני מרגישה שאני צריכה אותה אבל אני נלחמת בעצמי. כי לפעמי םאני מרגישה שהיא סתם מראה שאיכפת לה, והיא ניסתה להסביר לי כמה שאיכפת לה ושהיא לא מוכנה לוותר עליי ושהיא לפעמים כן מוותרת על מטופלים שמרגישה שאין לה קשר איתם. יש בתוכי בלבול עז כלפיה ואני לא מרגישה להבחין מה החזק. מרגישה אהבה וכעס, צורך בקרבה וצורך במרחק גדול.... איך פותרים זאת והאם לחזור באופן סדיר.?
שלום א', האמביוולנטיות שאת מתארת אכן עלולה לבלבל, אך היא חלק מהותי ממה שעלייך להתמודד עמו. זהו למעשה לב ליבו של הטיפול. האופנים השונים של חוויתך אינם שייכים ל"מחוץ לטיפול" ול"תוך הטיפול". הם הם הטיפול. אל תוותרי על הטיפול מאחר ונשמע לי שאת בעיצומו של תהליך חשוב. אני מציע לחזור באופן סדיר, לפחות לפרק זמן שייאפשר לך לאחד את אופני החוויה המפוצלים הללו - ומשם תוכלי להחליט כיצד את ממשיכה הלאה. בהצלחה, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
