אודי,

אודי יקר , ברוך שובך.. מה שלומך?.. אני ?... :-( קשה לי. לא מצליחה לעכל שלאבא יש לימפומה. לא מסוגלת ללכת אליהם. וזקוקה להם ככ. הראש עדין תקוע עליהן בעבר .. בככ הרבה דברים שעוד תופסים מקום.. אודי , יש בי ריקנות עצומה שמשתלטת .. כזו שמעורבבת בהמונים של כאב . המחשבות נעצרות . כאילו אומרות "דייי.. שרית..אין לך כבר כלום" לא מצליחה להבחין בתוך כל הבלאגן בתוכי בשומדבר .. כאילו יש בי איזה בור ענקי .. שהדבר היחידי שהייתי מסוגלת לעשות בשארית כוחותי היא להשליך את עצמי לתוכו.פנימה. אז מה נגמרו לי הרגשות ?.. לאבא גילו לפני יומיים שיש סרטן ואני תקועה במה שהוא עשה לי לפני עשרים שנה ?... מה יהיה איתי ?... למה אני לא מסוגלת לרוצ קדימה .. למה אני תקועה בתוך כל הכעס וכאב שלי עמוק עמוק כשכולם צריכים אותי?! בא לי לצרוח אודי , וכלום לא יוצא ממני ... כמו ..צרחה אילמת .. הכל צורח בי ..מבעבע אבל בעצם אף אחד לא יכול לשמוע אותי. שששש.. שקט , אתה שומע? כואב לי . אמא הפתיעה אותי עם הגילוי הזה על אבא .. שלשום היא הגיעה אליי , טיפטפה לאט לאט ..הסבירה כמה הוא זקוק לי .. ואני . לא יודעת איך לעכל את זה בי .. מצד אחד .. אני מודה , קללתי אותו ככ בתוכי בעצם כל השנה האחרונה על מה שגיליתי שהוא עשה .. על ההשתקה שלה .. על הילדות שלי .. מצד שני , אני לא בטוחה שאני רוצה שימות . כן הוא אבא שלי. והוא פגע בי ברמות מטורפות . ויחד עם זאת הוא חסר לי . ה"אינאבאמא" הזה בי ככ עצום .. ככ חסר .. לא יודעת איך אפשר למלא אותו .. אוייי אודי, אודי, אודי , כל הזמן הזה , שדברים נפתחו , אני ואמא היינו ככ רחוקות, בחיי שחיפשתי את הנוכחות שלה בי מחדש, בחיי שרציתי אותה קרוב קרוב , למרות הכל .. אבל כל מפגש איתה מאדיר את ה "קר והאנליטי" שיש ביננו , אני לא מצליחה לתת לה לגעת בי . כן.. בעיקר בגללי , היא כאילו דורשת .. להתבונן על כל המצב הזה ממרחק .. מנקודה אחרת, ולי אין את היכולת הרגשית לעשות את זה , הכל ככ תוסס בי , ואילו היא .. מספקת הסברים לכל דבר ומבטלת את קיומו האמיתי של הכאב . ((((((((הכאב שלי !!!))))))))))) אני מודה , שאני זקוקה לה ככ .. לה ולאבא .. למבט העוטף, לשקט שמחבק, להכרה, לחיבוק .. כן גם לחיבוק אמיתי, אתה מאמין ? כי אני לא :-( .. אתה יודע , אני לא מצליחה להיות לידה ב"סולם" , היא רצה .. קופצת .. קדימה עוד ועוד .. היא ואני בכלל במקום אחר לגמרי , אני כאילו כבר לא מכירה אותם , ההורים שחשבתי שהיו לי ככ זרים לי , ויחד עם זאת.. זה עדיין ככ חי וכואב בי . כואב לי מידיי אודי. כואב כואב כואב. פאק. כואבבבבב. חשבתי שאני חזקה. עלאק חזקה. הנה אני שוב פה. כותבת לך , יושבת ובוכה .. מנגבת עוד דמעה , מוסיפה עוד שורה.. מנסה להרגע מהכאב הפנימי הזה, זה שמצליח כל פעם מחדש להעיף אותי לפינה אחרת. לאבא יש סרטן. ואולי בגללי ?.. תמיד הייתי ה"ילדה הרעה" שדברים קורים בגללה .. אז הנה .. ועכשיו הרצון הזה .. להתבודד בחדר. להיות ((((((((לבד))))))))). ככ עצום. ככ משתלט. כואב לי ככ. ואני מפחדת. שרית

את כן חזקה, את מאוד חזקה.. וכל אחד שמסתכל מבחוץ יכול לראות ולהרגיש בזה.. והסרטן?.. זה שלו.. ולא בגללך.. ממש ממש לא בגללך.. מקווה שתרצי ותהיי בשביל עצמך, כמו שאת כל כך רוצה להיות בשביל אחרים.. שתתני מקום לרגשות ולתחושות שלך.. ותני לעצמך את הזמן להתמודד עם מה שעלה ועולה בך.. כי מה שיש בך צריך הרבה תשומת לב, יחס, עבודה.. זה משהו שלוקח המון זמן.. וזה הכי בסדר.. תשמרי עלייך חיבוק, אם את מרשה.. אם לא - זרקי אותו לים.. שיר

לא רק שמרשה .. אפילו זקוקה.. ומחזירה בחזרה. תודה על כל מילה ומילה שכתבת . זה בהחלט נותן עוד קצת כח . שלך, שרית

אודי יקר, מחבקת אליי חזק .. את מה שכתבת. (בעיקר את "אל תקחי את האשמה" ) רגשת אותי בהבנה ובאכפתיות.. חיבוק מהלב, שרית

שריתוש... גל מציף אותי לשמע מילותייך.. אז אהיה איתך קצת בלי מילים.. אם זה בסדר.. יש לך פה הרבה מקום.. ~נילי~

זה בסדר גמור להיות בלי מילים .. זה אפילו יותר מרגיע .. בכז , גם אני כאן .. ממעיטה בהם , העומס הפנימי עצום .. תודה חברה יקרה .. חיבוק .. שרית