ושוב סתם בא לי לשתף (זה בטח יהיה ארוך)

קראתי מקודם את ההודעה על הטיפול בטבע, שדה או יער, וזאת הקונוטציה שעלתה אצלי, אז אני רוצה לשתף: כשהייתי בגיל 19, בצבא, היה מישהו שעבד עם היחידה שלי, שהציע להקפיץ אותי, לקרב אותי בדרך הביתה. חשוב לי להדגיש שהטרמפ הזה שלקחתי איתו היה מותר לי לקחת אותו, זה לא שעליתי על איזה טרמפ שאסור לעלות איתו. כלומר היה מדובר במישהו שעובד עם היחידה,ולכן זה בסדר גמור שאעלה על טרמפ איתו. ומה שקרה, יצאנו מהבסיס, נסענו בקושי רק איזה שתי דקות, ופתאום הוא סטה מהדרך לכיוון חורשה, יער כזה. זה היה מאוד מאוד מפחיד, ממש כמו בסרטים, ידעתי שזהו, נגמרו לי החיים, עכשיו הוא יאנוס אותי וירצח אותי ואף אחד לא ימצא את הגופה שלי. שאלתי אותו למה הוא פונה לשם... אז הוא אמר שהוא "רק רוצה לסכם את היום הזה"... ובתוך החורשה או היער הזה לא היה אף אחד (בטח גם ביום העצמאות אין שם אף אחד), והוא המשיך לנסוע בכביש עוד ועוד פנימה ביער הזה זה היה נורא. והוא יצא מהרכב, התיישב על ספסל, הדליק סיגריה ואמר לי לבוא. אז באתי התיישבתי מולו. חשוב לי שתבינו שבסיטואציה כזאת את לא ממש יכולה לעמוד על שלך, כי הכל צריך להיות לחשוב "מה הוא רוצה" כדי לא לסכן את עצמך עוד יותר... אז התיישבתי מולו, ככה שהספסל של השולחן שם ביער, נמצא בין הרגליים שלי, וגם בין הרגליים שלו. ואז הוא שם את היד שלו על הירך שלי, אז אמרתי לו (אולי בתוקפנות) "עד כאן"!!! והוא התחיל להגיד שאני משוגעת או לא שפויה, משהו כזה, עשה עם הראש שלו מצד לצד, להראות כמה שהמצב הנפשי שלך קשה... ומתחיל להגיד כאילו מה הוא כבר עשה... והוא הבין שלא יילך לו, אז הוא וויתר, אבל עדיין אני כבר הייתי בראש איתו בסיטואציה שכן הסכמתי עם מה שהוא אומר ש"את לא שפויה" רק בשביל לשרוד את הדקות האלו איתו, שלא יעשה לי משהו יותר גרוע. אז חזרנו לרכב, וכל הדרך עד שהוא הוריד אותי (זאת הייתה נסיעה של בערך רבע שעה) הוא לא הפסיק לתופף עם יד ימין שלו על הירך שלי, בקטע שהוא צוחק על זה שאמרתי לו "עד כאן", ובסוף כשיצאתי מהרכב הוא ביקש נשיקה. נתתי לו נשיקה על הלחי (כי אני מטומטמת) אז הוא אומר לי "זאת נשיקה??, בואנה יש לך בעיה" (זה היה הניסוח שלו גם ביער) ושוב פעם עשה עם הראש מצד לצד. ולמחרת נורא רציתי לספר למפקד שלי, אבל הוא לא היה פנוי לרגע אחד, והיה לי ממש נורא לראות את אותו חלאה בבסיס שוב פעם, ופתאום אחה"צ באותו היום התברר שהוא בכלל הסתבך באופן פלילי או בטחוני, אז עצרו אותו שם לחקירה ואסור היה לו יותר לעבוד בבסיס שלי, ועם הצבא בכלל אני חושבת. הייתי אז בשיחות אצל קב"ן, אבל לקח לי כמעט שנה לספר לו על המקרה הזה (זה רק בגלל שאחרי שנה היה מקרה דומה בבסיס שלי), לא הייתי בטיפול, זה קב"ן שפעם בחודש בערך הייתי נפגשת איתו בבסיס אחר (בבסיס שלי לא היה קב"ן, וגם לא הייתי מעוניינת בטיפול, כי לא רציתי להיעדר באופן קבוע מהבסיס) לשיחה של רבע שעה, חצי שעה, רק כדי לוודא שאני בסדר (השיחות איתו התחילו בעקבות פיגוע שהייתי בו בירושלים ולקחתי את זה קשה, אבל זה כבר אני אשתף בהזדמנות אחרת...), בקיצור כשסיפרתי על המקרה הזה לקב"ן הוא פתאום התחיל לשמוח כאילו להשתולל משמחה... אז אמרתי לו "מה זה"?... הוא פשוט שמח שהצלחתי להגיד "לא", אבל אני לא מבינה למה זה כ"כ משמח, גם כשהייתי ילדה אמרתי (בחלק מהפעמים) לא, או סירבתי לכל מיני דברים, וזה לא ממש עזר לי... (טוב אוקי מודה ששום "לא" ושום "סירוב" לא נאמר באופן מפורש!!! אבל לפחות ניסיתי לסרב, ונכון שבהרבה מקרים זה יצא בדיוק הפוך, רוצה להגיד "לא" ורוצה לסרב, ובפועל בטעות משתפת פעולה. אני ממש מטומטמת. ובבקשה אל תתחילו עם ה"את לא אשמה"... זה מעגל קסמים כזה...נמאס לי...) ומה אני אגיד לכם, אחרי אותו מקרה, הייתה בעיה לנסוע לבסיס ומהבסיס ולעבור ליד הפנייה ליער הזה, והיו פעמים שלא הייתי שמה לב לזה, ואח"כ היו פעמים שכאילו אמרתי לעצמי: "איך העזת לשכוח"?! והיה לי מאוד ברור בגלל המקרה הזה, שאני לא נשארת בצבא, שאני מחכה לשחרור, וספרתי שבוע שבוע, חודש חודש... וכשכבר התקרבתי לשחרור, שבועיים לפני השחרור ביחידה התחילו להתחנן שאשאר בקבע, ואמרתי שאני לא מעוניינת. אני הייתי החלטית. היער הזה היה בראש שלי כשאמרתי שאני לא מעוניינת. לא רוצה להתקרב לשם שוב. אין לי מושג מה קרה... כל כך הרבה הם התחננו (בגדול הייתי בתפקיד שקשור לכוח אדם, אז ראיתי שחיים של אנשים אחרים תלויים בי...) ובסוף נשארתי חודשיים. אח"כ עוד חודש ואח"כ עוד כמה ימים... וככה במשך שנתיים נשארתי בקבע. בדיעבד אני לא מבינה איך קרה שבגלל שאני לא יודעת להגיד לא נשארתי בקבע. והדברים האלה קורים לי הרבה בחיים. לקחתי על עצמי תפקידים וולנטריים גדולים, רק כי לא הצלחתי להגיד "לא" (אני תמיד טוענת שבתפקידים וולנטריים, בניגוד למקומות עבודה, תמיד אפשר להתקדם ולהשפיע ואני כן אוהבת להרגיש את השליטה, זה כיף, רק שאני לא אוהבת שיש ימים שאני לא יוצאת מהשמיכה ואני רק לא יודעת איך להסביר לאנשים שמחכים לעזרה שלי לאיפה נעלמתי...). שבת שלום לכולם. ותודה על ההקשבה של מי שהקשיב.

בהחלט עצוב, בייחוד שזה רק טיפה בים... ואודי, זה לא עוזר לי מה שאתה כותב על "גבולות בטיפול", עובדה שכל הזמן פגעו בי בטיפולים. לא פיזית ולא מינית, אבל לא צריך בכוונה לפגוע ובכוונה להכאיב ובכוונה להתעצבן עליי ובכוונה להרים את הקול ובכוונה להזכיר לי דברים (כאילו שאני לא זוכרת וכאילו שזה לא נמצא כל הזמן אצלי בראש?!). אפשר גם קצת שקט?!?! אני רק מבקשת שיניחו לי. לא צריכים בכלל להתאמץ. לא צריכים בכלל לדבר. ומשום מה כל הזמן מנסים כן להתקרב אליי. אבל אני אומרת, או מנסה להגיד, שאני לא רוצה. באמת. כשאני ארצה, כשזה יתאים, אז אני אעדכן. אבל אי אפשר בהתחלה ישר להתנפל עליי, זה לא עובד כך. אי אפשר שכל דבר שאני אגיד רק יישמש את המטפל/ת נגדי. אני מאוד רוצה שיעזרו לי. אבל זה חייב להיות לאט, ועם הרבה סובלנות.