...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, אל תכעס, אבל מבהילה אותי קצת התגובה שלך למישהי כאן כמה עצים מתחתיי (שכחתי איך קראה לעצמה). אני יודעת שאני לא נמצאת מאחורי הקלעים לקרוא את כל ההודעות שהחלטת לצנזר, ואולי יש לך את כל הסיבות להיות כל כך תקיף. אופן הניסוח שלה באמת יכול לעורר התקוממות כזאת.. אבל למה אתה כועס כל כך מהר..? זה קצת מפחיד אותי.. טון כזה גורם לי להצטמק וכמעט לרעוד מפחד.. איך אדע לכתוב נכון? איך אדע שלא תכעס? בבקשה המצא כמה דוגמאות של מה לא מקובל עליך.. שאדע.. ובבקשה-בבקשה.. אל תכעס כל כך, זה מפחיד :-(
לעתים אני כועס, ובמקרה זה אכן הייתי תקיף. כפי שאמרת - אינך יודעת מה קורה מאחורי הקלעים. לא תמיד נחמד שם. את יכולה להתבונן על זה כך - התקיפות שלי גם שומרת ומגינה, והיא לא כעס לשם הכעס. דוגמאות מהחומר המצונזר - כמובן שלא אתן - כי אחרת מה הטעם?... לגבי איך ומה לכתוב: הכללים רשומים למעלה. חריגות מהם איני מקבל. רוב רובה של התקשורת כאן היא בסדר. יש אדם בודד אחד (כנראה, אולי עוד אחד...)ששואב סיפוק מדברים מסויימים להם לא אתן במה. הם כמובן, לא עומדים בכללים שאני מבקש שהמשתתפים יעמדו בהם. פרסום ההודעה היתה על מנת להציב ולהבהיר את הגבולות (שוב, הגבולות מנוסחים בברור למעלה, בראש הפורום). מקווה שהעניין ברור, ושזה נשמע פחות מפחיד... אודי
אודי :-( כנראה שאני לא מבינה אם כך... :-( האם במקרה לא העלית את הודעתי בנוגע לתגובתך שם למטה, או שלא במקרה? הודעתי לא הייתה אלימה, מזלזלת או פוגעת :-( בסך הכל כתבתי שנעלבתי קצת מהתגובה שלך.. אם לא במקרה ההודעה שלי לא עלתה אז אני נעלבת קצת יותר ובאמת לא בטוחה איך עושים אחרת.. לא אומר יותר מזה עד שתספר לי מה קרה.. אולי זו בכלל טעות.. אני
ואכן היה אלים כלפי הודעותי שלא היתה בהן שום אלימות כמו זו שהוא הפגין. וזה אכן מבהיל ומפחיד...
זו בהחלט לא אלימות, ואפילו מריח מקצת צדקנות. אם את אחראית לשלל ההודעות (המצונזרות) הרי שזו צביעות והתחסדות מצדך. אם (במקרה) את קורבן לחוסר הבנה ומישהו אחר מדבר בקול דומה לשלך - קבלי את התנצלותי הכנה - וכעסי מופנה אליו. ומכאן והלאה, תם הדיון בהודעות שלא עלו. אם הודעה לא עולה, בדקו האם חרגתם מהכללים שנועדו להגן על הפורום. זו אחריות שלכם. 5 כללים שנועדו להגן ועושים זאת די בהצלחה. אודי
הי ילדה עדינה ורגישה, תראי, זה קצת כבד מה שאומר, אבל בעקרון, כשמטפלים בחלקים נרקיסיסטים זדונים, איכשהו ובאיזה מקום צריכים להיות מאד יהירים מולם ולהחזיר שיקופים בכדי לנפץ את הדבר הענק שהם מנפחים ולהחזיר אותם למימדים של בני אדם "כמו כולם". זה נורא קשה לכל הצדדים. למעורבים ולמתבוננים. ואיך מקטינים בהלה? אני חושבת שאם מכירים בכך שבכל אדם, אפילו בעל הצדדים הרכים והנעימים ביותר נחבאים גם קולות נוקשים כאלה - גם בך, גם בי, בכל מנהלי הפורומים, בהורים שלנו, במטפלים האהובים שלנו, גברים, נשים, בכל אחד - זה יכול להניח את הדעת. וצריך גם לזכור שעפי"ר ובמצבים בריאים החלקים הללו יושבים להם בשכבות תחתונות בשקט. אני חושבת שהתפיסה, הקבלה וההפנמה של העובדה הזו לא תמיד קלה, אך מרגיעה חרדות ומאבקים פנימיים. ממיק חביבה שלי, שימי לב אם את לא מזדהה עם הקולות ההרסניים הללו יותר מידי וכך מכווצת את עצמך. אם את זוכרת, גם ליאת האהובה אמרה שהאחריות על העלבון היא על הנעלב... אז... שימי לב אם זו בעצם את שלוקחת משהו (שבאמת הוא כזה, או לא באמת כזה, זה לא משנה) שימי לב אם את לוקחת דבר שכבר חלף או לא קשור אליך ומשתמשת בו כדי להמשיך ולהכאיב לך לעצמך, וממשיכה להתייסר ולהתפרק. שימי לב גם מתי זה קורה לך. מתי החרדות שלך גוברות והרגישויות דקיקות דקיקות. יפתי, חשבתי על החלום הקסום שלך, חלום לשמור בקופסא קטנה ומרופדת בענני כבשים קטנטנות לבנבנות. אבל בוודאי שחלום כזה מעורר חרדות. משאלת התקרבות והתמזגות אל מול הפחד שבמציאות תמצאי את הגבול, שתגלי שהאחר שונה ממה שציפית ואפילו מאד שונה... וזה נכון, יהיה גבול, אבל משמעותו לא תהא נטישה מוחלטת, או נתק מוחלט. יהיה מרחק של קיום בטוח לשניים נפרדים. חוצמזה, שלדעתי לנפרדות יש משמעות רק כאשר נכנסת צלע שלישית, אבל טוב, זה כבר נהיה מסובך מידי. וכל כך בא לי פשוט לרשום את השם המלא שלך, הרגיל והאהוב, שבאמת, כמו שנכתב לך, מעורר המון רוך סביבו. היי חזקה ואני מקווה שתדעי למצוא את המידה הנכונה לך מול האינטרנט ולא להתחרפן יותר מידי. מבלבל. נכון... בי נשמה
המילים שלך יקרות לי מאוד. ממש תודה.. האיסוף מחדש שלי מכל הפינות.. איך היה לך כוח לעשות את זה בשבילי?.. התחברתי להרבה מהשאלות והדברים שכתבת. חיבקתי את המשפט הלפני האחרון בהכרת תודה וחיבה גדולה :-) התעייפתי מעצמי כאן וקשה לי לכתוב אותו. אולי ניק באמת היה מקל עליי.. ניק נולטה. אבל ניק זה שם של בן.. לא יודעת,.. כמעט רשמתי את שמך הקודם קודם :-).. אשפיל מבט ואודה שאני לא מצליחה להשתלב יותר. שזה הרבה מדיי מאמץ. כמעט מרגישה צורך לבקש, אם מותר, להסתכל פה רק עלייך.. לעלות על הכבל המתוח, אי שם במרומי אוהל הקרקס, ולא להסתכל למטה או לצדדים. רק עלייך. צעד אחרי צעד פנימה. מפחדת להתחיל מחדש.אולי עדיף לחפש את מה שצריכים במקומות אחרים. קשה לי פה קצת. אבל גם עם השלישייה הקודמת, שעזבה, היה לי קשה. כאילו רק עם הראשונות שלי אני מצליחה לדבר. (את ביניהן..) עצוב קצת. אני לא מבינה את כוונות המילים. לא מצליחה להתחבר למילים של אודי. נורא לא נעים. אולי אני כבר לא מתאימה לכאן. אולי זה בסדר גמור. אני מרגישה שבכל שיחה שאתחיל יש אפשרות שאפגע. שלא אבין נכון. שאדקר. ואז אאלץ לעשות בפניו ובפני עצמי כאילו הכל בסדר. כאילו הבנתי. להגיד ששטויות, לא מעליב בכלל, נחמד מצידך שאתה אומר, תודה על התגובה ותשומת הלב. אבל בפנים לא להבין כלום, להרגיש חסר גדול ובהדרגה גם כעס או תסכול. רציתי להיות פה אף אחד, לא ליצור קשר, ולכתוב רק לאודי. פשוט לא מתחברת.. אולי זה סימן ללכת? לא יודעת מה עוד קושר אותי לכאן. למה אני לא מתחברת? למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? וכן, זה מאוד מוכר מפעם.. מאוד מאוד.. וברירת המחדל העתיקה, לחייך חיוך נינוח ולהכריז ש"בטח, שטויות, אין שום בעיה", מכאיבה לי כשהיא נעשית אופציה גלויה גם בגרסא הוירטואלית שלי. אולי אסתפק במטפלת שאיתי.. וכמה בא לי לגלות לך את שמה...(אסמוך על יכולת הניחוש שלך) כאן אשחרר חיוך קריצה ;-) את מחזירה לי את פעם... וכמה הייתי רוצה לדעת להסתגל יותר מהר.. אודי, אל תיקח שום דבר מהדברים שכתבתי באופן אישי, בסדר? ממיק :-) כל כך הרבה מילים קטנות ומחממות לב בא לי ללקט מתוך ההודעה שלך.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. (תני יד..?) חיוך של ביישנים, תודה :-) אני
הי חמדתי והי אודי, קבלו התנצלות... פתאום תפסתי את עצמי בראש אוי אוי... הודעתי הקודמת נכתבה עם מעט מידי סייגים, ורבים בה אי הדיוקים... אז, סורי, התרברבתי לי שאני יודעת, אבל מסתבר שלא ממש... בקריאה חוזרת, חלק ממה שכתבתי אפשר לפרש לא טוב. מה שנראה לי בהודעתי הקודמת באג רציני שדורש תיקון ועליו אתמקד, הוא השימוש במילה יהירות בפסקה הראשונה וכנראה שגם שאר המשפט שנלווה לה... ב"יהירות" משתמשים כמושג שיש לפניו סימן מינוס, דבר ללא גבול, אז במחשבה שנייה, היא לא מתאימה, אולי ההיפך הגמור בעצם, משום שלומר יהירות זה גם לא לקחת בחשבון שישנה אפשרות לא להצליח כמצופה וגם הרבה מעבר. אז במקומה נכון היה יותר לרשום "עזות מצח" או "אומץ". אחר-כך גם חשבתי שאולי היה חשוב לרשום קצת בדרך אחרת ולומר - שאם מי שמולך מודע ומכיר את מגבלותיו (למשל כמה הוא יכול להכיל או לספוג) ושם את הגבול הזה, בכך למעשה הוא מראה לך שהוא אדם בשר ודם ולא נותן לצד שמולו להמשיך עם אשליית הכל יכולות שלו. גם עכשיו קשה לי לדייק מספיק, ובכל זאת משהו. על המשפט הלפני אחרון הייתי חוזרת באהבה רבה, ואם כל מה שרשמתי גם-כאן-גם-שם בלתי עכיל, מקווה שאותו כן תוכלי לקחת לך. שלך, (mp)
הי mp רציתי לומר שגם שהדברים לא אלי נכתבו. בכל זאת יכלו לרגש גם אותי. בטח כיף להיות ילדה עדינה ורגישה כשמתבוננים עליה דרך העיניים שלך... גילי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
