אודי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי שוב פה...מה שלומך? היום החזקתי איש מער"ן בטלפון איזה שעה בבוקר, הייתי במצב על הפנים, רציתי לבלוע מלא כדורים.בסוף הצלחתי להקים את עצמי והלכתי לראיון עבודה כמדריכה באיזשהו ארגון לנוער בסיכון. מדהים אותי לפעמים שאני שוקלת מאה טון, הפנים שלי מרגישות כאילו הם הולכות לקרוס כמו סכר מרוב דמעות שמסתתרות מאחורי הפרצוף שלי, הכל תפוס וכבד, ואני מצליחה איכשהו להחזיק מעמד בעולם הזה. אבל כלכך מתעייפת, צריכה שמישהו יתפוס אותי, וכרגע מרגישה שנפלתי לאחור, סומכת עליו שיתפוס אותי והוא עזב, נותרתי עם זעזוע מוח ולב. בא לי לצרוח האאאאאאאאאאאאאאאאאאאא! אלוהים, כמה שהגעגוע כואב, זה מרגיש כמו מוות, איך משתחררים מהמוות? אני לא אורפאוס ואין לי מושג איך לצאת משם. כשכתבת לשיר שיש עוד אמצעים להשתחרר מהכאב..איזה? כואב לי כואב לי להיות בלתי נראית על ידו כואב לי כואב כואב די
שלום אופיר, יש שיר נהדר של דיויד ברוזה, מתקליטו הראשון, שאת מילותיו כתב יהונתן גפן (אני מצטט מהזכרון, אז ייתכן ששיבשתי קצת): "הכאב הזה קבוע ודוקר לילות שלמים כשהעננים ברוח משתנים" מה שמרגיע במעט את הכאב זו היכולת להרגיש שמישהו מבין, באמת מבין את הכאב, נשאר אתך, לא נבהל או מנסה ליפות. הייתי רוצה להמשיך ולשמוע, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
