אודי.

שוב אני.. וזה רק העיניים שלי שנראות "דומעות".. אי אפשר לגמרי לזהות שהבכי בא ממקום אחר. זה הלב שבוכה מכאב. הייתי בטיפול "מגע " היום , במקביל לטיפול הפסיכולוגי אני עוברת טיפול במגע , אבל זה לא בדיוק מגע .. כי עדין לא מאפשרת לשום מגע להתקרב אליי, זו מין התבוננות נוספת כמו דימיון מודרך, נשימות , התחברות לגוף.. ובחודשים האחרונים , נפתחו שם דברים קשים .. המוזר הוא שאני נכנסת למעין "טראנס" עמוק ?.. ולשלבי ילדות מוקדמים ולא מזהה כאן / שם.. הרבה .. מלא לא מזהה לרגעים את המקום כאילו מערבבת עבר הווה .. ולוקח זמן עד שהמטפל מחזיר אותי ..למקום ..בטוח בתוכי . תוכל להסביר לי איך זה קורה ? הבלבול הזה .. התחושה שיושב מולי אדם אחר .. שמרגיש לי וה"פוגע" ?.. תוקף?... ולא כזה שמטפל בי ומנסה לעזור?.. הניתוק הזה , והחזרה למקומות חשוכים זה הגיוני?.. יש בי מהצהרים תחושות עצומות של להקיא. הלוואי והייתי מצליחה להקיא אותי מעצמי . ככ חשוך לי שם בפנים.כאילו האור כבה . שבאתי להניח מולך מילים .. ועוד מילים .. רק מילים .. כאלה שאולי יעיפו את הזכרונת שחודרים ..בברוטליות כזו אליי .. לרגעים אני ממש מפחדת שעוד יצרבו עליי הזכרונות האלה ולא אצליח להשתחרר מהן. כאילו ישאר עליי חותם של אז ולא של עכשיו , מבין אותי בערך?.. את הפחד מהטראנסים האלה?... זורקת בימים האחרונים כאן מולך, כאב ככ מבולבל , ביננו - אתה יכול להעמיד פנים .. ששום דבר מכאן לא נאמר על ידי. סתם עברתי פה .. להשיל מהעומס..:-( מהרהרת בתוכי. אם היה אפשר להמלט. אבל לאן ? בחוצ מפחיד לי . בבפנים כאילו הכל מסוכן . אז לאן ? מנסה להשען פה קצת. המקום הזה היה משענת בימים הכי קשים שלי . ומה שקורה בפורום כאן בימים האחרונים מבלבל נורא, כל הרעש והצילצולים הפך את המקום לככ מפחיד לכתוב .ההגנה שהייתה פה התרופפה ?.. אודי , איך תחזיר את המקום להיות שומר מחדש?.. עדין מחפשת מישהו חזק שיגן מפני כל הזכרונות האלה שחודרים בלי לשאול אם אני רוצה אותם. יש בתוכי מלא בכי , דמעות אצורות ..וזה שורף ככ . בטיפולים הבטן כואבת ככ שאני מרגישה ששריפה ענקית משתוללת בי. מפחיד.. רוצה להקיא אודי , מסתובבת בתחושה של רוצה להקיא. להקיא זכרונות של ילדה בת 9 ?.. 12?.. להקיא בכלל. להקיא מחשבות אסורות ופחדים , להקיא את כל הכאב המטורף הזה ממני . והמילים ממשיכות לקפוצ בי .. להשתולל .. והכאב כאילו חזק יותר מהן שקשה לי להניח אותם במדויק . ובבטן יש לי תחושה של כאב ובחילה עצומה. יש המון כעס.ובושה .והמון שאלות של למה.למה ענקי כזה. וזה מרגיש ככ ריקני . אבל האבסורט הוא שהריקני יושב יחד עם תחושות מלאות של כאב ופחד . איך זה מסתדר , האמביולנטיות הזו? אני שפויה? אתה יודע ,לגמרי הייתי רוצה להאמין שיכול להיות גם אחרת. מתאמצת , מגיעה לכל טיפול , לא מחסירה .. משתדלת בין לבין להאחז , לכתוב - להוציא ממני , ואתה יודע הייתי בטוחה כל הזמן 3 שנים .. שהביחד ...שם..שאני מנסה בקשר הטיפולי , יכול להביא לי גם אחרת. לא רק כאב .. אבל.. האבל עדין עם שלוש נקודות..מתערער בי מהר כל פעם כרגע במיוחד. אני לא יודעת מה לעשות. עצוב לי נורא.בנאלי , שחוק , אבל ככ אמיתי. וקשה לי להאחז בידיעה שהביחד יקל כי כואב לי עכשיו נורא.ובא לי לבטל את הטיפול הנוסף השבוע . די לטיפולים כבר. הבכי חזר . הילדה הקטנה שבי הופיעה, זו שהייתה חסרת אונים מדברת בי , במקומי.. הכאב הזה על מה שהיה שם .. על מה שכבר לא יהיה לי .. האין עצום. אני שוכחת כבר את היש. אוףףףף. קורה לי דבר ככ מוזר בטיפולים. יד ימין משתתקת ויחד עם זאת קפוצה. היד כאילו באגרוף.. שומרת על משהו .. ואני לא מצליחה לשחרר אותה.אני כאילו מחזיקה משו.. בעצם לא כאילו. אני מחזיקה. יש לי מפתח ביד . זה מרגיש ככה . אין לי מושג מה זה אומר . אבל זה אמיתי .ואני מפחדת מהגוף שלי . להביט ביד ובכלל.יש זכרון שעולה לי ומכניס אותי לשם בחזרה .מקפיא לי את הגוף מחדש.. וזה הזוי .. אני לא יודעת איך זה יעבור . היד מדברת במקומי ? זה יעבור בכלל? אוף. פשוט כואב. כואב. כואב. פאקינג כואב. סליחה. בלי תגובות לא קשורות. ככ מפחדת להביא את עצמי לכאן. עם כל הרעש שיש פה. עם האנשים ששוכחים שיש כאב ואדם אמיתי מעבר למילים. ואני מנסה ..לאט ? למרות . תודה שאתה מקשיב. אני