אין

מלי, אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי כתיבה, לא מצליחה להעביר את מה שבפנים, את הרגשות, התחושות והמחשבות, למילים. האמת היא שמילים באופן כללי זה לא הצד החזק שלי. גם לא יודעת אם ומה זה בכלל משנה יותר. אני לא בטוחה מה יהיה נכון להגיד לך, אני בכלל לא בטוחה שזה נכון לי כרגע להגיד. מודה שלא רציתי להיות כאן היום, לא רציתי לכתוב לך, לא רציתי להיפרד ממך. רק שהמטפלת האירה לי, כשאמרה שאם לא אכתוב לך אח"כ אייסר את עצמי. והיא מכירה אותי יותר מידי טוב. היא צודקת. אבל איך אומרים מה שאי אפשר להגיד? מילים יכולות להיות כל כך קטנות, כל כך לא תואמות רגשות. מילים הן אמצעי פשוט מידי כרגע. ובכלל "מה שוות המילים" ובעצם "מהן המילים אם לא שתיקה". מה אכתוב לך מלי? שאת יקרה לי, שהייתי צריכה אותך, שאני עדיין צריכה אותך (אין לך מושג כמה אני מתביישת בעצמי ובצורך הזה שלי). אולי אכתוב לך כמה את מיוחדת, חמה, אמפתית, מכילה. אולי כמה התגובות שלך תמיד נגעו כל כך במקום הנכון, כמה הן הצליחו לחזק, להאיר, לפעמים אפילו לשמור. כמה הן עזרו בימים הכי קשים למשוך עוד קצת.. עוד טיפה.. כמה הן עזרו להצליח להמשיך לנשום.. עוד טיפטיפונת. כמה חכמה היתה בהן, הבנה, רגישות, אכפתיות וקרבה. אולי אנסה להסביר לך כמה חיכיתי לימים שלך? כמה היה מרגיע לראות שאת כאן, לקרוא אותך. כמה אהבתי לקרוא אותך, תמיד. כמה היה טוב לדעת שיש כאן מישהי שמקבלת אותי, עם כל הרע שאני, עם המפלצת שאני. מישהי שנמצאת פה אחרי הטיפול שלי, שאני יכולה לספר לה שמשהו קרה בטיפול, מול המטפלת, מול עצמי. שאני יכולה לכתוב לה מה מרגיש לי, מה אני חושבת, מה אני צריכה לעשות, גם כשהדברים לא קלים ופשוטים. מישהי שגרמה לי להרגיש קצת פחות לבד וקצת פחות בודדה. את יודעת מלי, שמה שיש - היה- כאן, זה משהו מיוחד כל כך? זה לא טיפול ולא תחליף לטיפול. זה משהו מיוחד בפני עצמו. מה אכתוב לך מלי? שזו היתה זכות גדולה בשבילי להכיר אותך, לפגוש אותך כאן, לקבל ממך כל כך הרבה, להיות קרובה אלייך- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. אכתוב לך תודה ענקית על כל שהיית, עשית, נתת, אמרת, ושוב- למרות שזה לא הגיע לי בכלל. מה אכתוב לך מלי? כמה כואב עכשיו? כמה קשה? כמה אני לא רוצה להיפרד ממך? כל מה שאכתוב לך מלי, לא יצליח להעביר, ולו במקצת, את מה שקורה בי ולי עכשיו. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות, על כל מה שטעיתי פעם בדרכים. או שזה הזמן לישון, או סתם להתייאש בתוך מיטה. אם תהיי שם - אם כבר לא, אני חושש שלא תהיי כבר מה איתך. יושב ליד הבאר, ושניים שם רוקדים לקראת מחר, רק במקרה עברתי, או שזה הזמן גרם לכך. יש עצב בעינייך, אוהב אותך עדיין, יש עצב, למה לא תהיי איתי. יש עצב בנשמה, אולי זה לא הזמן, אז איזה זמן, כן, איזה זמן הכי מתאים." אני מצטערת מלי, מצטערת כל כך. הגיע לך הרבה יותר מזה. פשוט אני לא מצליחה. לא יכולה. הכאב גדול מידי. את חשובה ויקרה לי מידי בשביל להיפרד כאן ככה. בשביל להיפרד בכלל. מודה שנקשרתי אלייך, מאוד מהר. מודה שהצלחת לגעת בי עמוק בפנים, היכן שאני לא נותנת כמעט לאף אחד להגיע ובטח שלא לגעת. מודה שנכנסת לי עמוק ללב ולנפש. לא יודעת איך לסיים. מלי יקרה כל כך, אני תוהה.. מה שלומך מלי? מה שלומך באמת?.. מקווה שיהיה לך המון טוב. מגיע לך. כל כך מגיע לך. (חיוך קטן, ודמעות חמות זולגות:) שיר / מפלצת / הפרעת אישיות גבולית דפוקה / אני.

שיר יקרה. הודי למטפלת שלך בשמי... כ"כ שמחה שיכולת לבוא ולהפרד, שהצלחת להגיד לי את שאני יודעת ומרגישה ממך, ואפילו את שכבר נאמר בינינו, ובכל זאת, הצלחת לאפשר לשתינו עוד מפגש אחד, נוגע וקרוב, לפני שנפרדות. שיר יקרה, אני מקווה שתדעי לדרוש ולקחת את שמגיע לך מהעולם, שתרגישי פחות אשמה ומבוישת במי ובמה שאת, שתקחי יותר בעלות על החלקים הכנים, הרגישים, הקרובים, שיש בך לתת, ושלפעמים נראה שכולם סביבך מרגישים ומגיבים להם, כולם למעט את עצמך. קשה לי להפרד היום, וקשה לי להפרד ממך, אבל אני מרגישה שמחלק גדול אינני נפרדת. תודה על היותך כאן - בעבר והיום. תמשיכי במסע המופלא שלך, לנצח את מה שכ"כ קל ומפתה להכנע לו. שלך, מלי.