כמה מילים אחרונות

מלינקה, אני מניחה שאת זוכרת את ההודעה שלי שקראת לא מזמן בנשימה עצורה....אז בקשר לזה מתחשק וכיף לי לעדכן אותך שבשבוע האחרון חלה התקדמות משמעותית לטובה בנושא. פגשתי רופאה בעלת ניסיון בתחום של הריון ומחלות לב והיא הביעה את נכונותה לקחת על עצמה את הטיפול בי (סוף סוף מצאתי מישהו, יותר נכון מישהי, עם "בייצים" שמוכן לקחת עליו ת'אחריות). היא הפנתה אותי למספר בדיקות מיוחדות, שאת כולן כבר עשיתי השבוע (איזו מהירות ויעילות... ועוד בכללית) ועל בסיס התוצאות היא תבנה לנו "תוכנית פעולה" (בשלב ראשון כנראה שיחליפו לי את התרופות.). אני מרגישה שהשבוע נפתחה לרווחה הדלת שאני מתדפקת עליה נואשות ועם הרבה כאב כבר תקופה ארוכה. זאת תחושה של התרגשות גדולה, שמחה ותקווה שמהולים גם בפחד כמובן, שבלקיחת סיכון ממשי ושבאי הוודאות. ההתפתחות הזו גם, במידה מסויימת, משככת את כאבי הפרידה שלי ממך ומהפורום. ואם בפרידה עסקינן (באמת אין ברירה, אה?...) אז לסיום סיומת - רציתי לומר לך שעזר לי מאוד לשתף אותך ברגעים הלא פשוטים שעברו עליי, בדכאונות, במצבי הרוח המשתנים, בדפוסי ההתמודדות הלא יעילים. ההתייחסויות שלך אליי עטפו אותי בהרבה חום ורכות ועודדו אותי להתנהג אל עצמי בצורה קצת יותר מקבלת וסלחנית ("תפרגני לעצמך.." :)). ליווית אותי גם בתקופה לא קצרה שבמהלכה שהיתי בחו"ל, הרחק מהמטפלת המקסימה שלי. אני לא מצליחה להתאפק מלסגור כאן מעגל (שאני אוותר על קתרזיס? השתגעת??? :)), ולציין שבניגוד להודעה הראשונה שלי אלייך, הסימפונייה שמתנגנת בי היום היא בהחלט לא של מוות, אלא של חיים (והענקת חיים..) ובעיקר תקווה. אני שמחה מאוד שגם את הצלילים האלה יוצא לי להשמיע לך כאן, ובמיוחד היום. שוב תודה רבה על הכל והרבה בהצלחה. # (ומחוץ לכותלי הפורום - הדר ;))

סולמית-הדר יקרה. איזה שם יפה יש לך, ואיזו דרך ארוכה עשינו מהסולמית המינורית ועד להדר... אני שמחה לשמוע שהחיים שלך עולים על מסלול של תקווה ותיקון, מקווה כ"כ שיהיה לך טוב... אני חושבת שאת יותר ויותר לומדת לפרגן לעצמך, ולשמוע עוד מנגינות. מנגינת החיים שמתנגנת עכשיו, אפילו שהרגע לא פשוט, היא סימן לנצחון שלך, גם אם רגעי או חלקי, על מנגינות קשות, צורמות וכואבות שליוו אותך-אותנו כאן. אני יודעת שתשאי את הקול שלי בתוכך, ושממנו את לא נפרדת, ואם הקול הזה מיוצג באמירה "תפרגני לעצמך", לא תהיה מאושרת ממני. תודה על המילים החמות אלי, הן מוצאות פינה מיוחדת, וישמרו שם תמיד. ובאמת באמת מגיע לך לפרגן לעצמך. מקווה שתצליחי לחייך, לאהוב ובעיקר להאמין בך. שלך, מלי.