אולי

מלי, את יודעת מה עושה לי העזיבה שלכם? כל ההתאפקות לא לכתוב פה על הטיפול שלי נהרסת לי בבת אחת. אני אפילו כבר לא מנסה.. כל כך חבל.. כאילו איזה כעס כללי, שאני לא באמת יודעת אם הוא קשור אליכם או לדברים קטנים אחרים, מתבטא בלכתוב כאן. סוג של התרסה/ לחימה/ מאבק..לא יודעת.. זה כמו לדחוף מישהו חזק, לכתוב כאן כש"אסור".. (אסור שלי כמובן). אז הנה אני דוחפת חזק שוב, מקווה שתידחפי.. רוצה לספר קצת מהטיפול, למרות שזה באמת חציית גבולות מבחינתי. לפחות בטיפול החדש. בטיפול הקודם איכשהו לא היה לי משנה. אז רוצה לספר לך, כחלק מההתרסה, שמסיבות שונות זו כבר הפעם השלישית שאנחנו משנות את שעת הפגישה שלנו. כל פעם זה הצריך בירורים מצידה ולכן, לצערי, כבר 3 פעמים שאנחנו מתקשרות באסמסים בין הפגישות וזה מכעיס אותי. לא מכעיס נורא-נורא, אבל בכל זאת קצת. כי זה קושר אותי והופך להיות אופציה אמיתית.. בפרט שהיא משיבה כל כך מהר.. זה מרגיע אותי, אמנם, אבל גם מכעיס בדיעבד. כי בפעמיים הראשונות חשבתי שהיא זו שתתקשר להודיע מתי וכשזה לא קרה אז ערב לפני שלחתי אני הודעה כתובה. זה לא כיף לחכות במשך שבועיים.. כשכל הודעה שמתקבלת היא "אולי היא", אבל בסוף לא. הייתי "קולית" בקשר לזה אבל זה לא היה לי נחמד מאוד. ולקראת השבוע השלישי (אוף.. אני עושה לה עוול כשאני כותבת את כל זה כאן.. סליחה...).. אוף.. להמשיך?.. רק קצת.. בשבוע השלישי, השבוע, סיכמנו בפגישה שזו תהיה אחריות משותפת לברר מה קורה השבוע. זה היה לי בסדר בפגישה אבל כשהגעתי הבייתה כעסתי, כי שוב לא לדעת מה יקרה. התחיל השבוע ושוב הרגשתי שאני נכנסת לרוטינה של המתנה-חיכיון, וידעתי שזו אהיה אני שוב שאסמס וכל כך כעסתי. כל כך כעסתי שניצלתי הזדמנות לשאול אותה שאלה בתחילת השבוע ואולי כך להזכיר את העניין, ואכן יומיים לאחר מכן היא שלחה את השעה בה נוכל להיפגש. כבר כששלחתי קצת נרגעתי, וכשהיא ענתה זה נרגע עוד.. אבל היא יכולה להיפגש איתי רק בשישי מאוחר השבוע, ולא נעים לי. לא נעים לי להידחף לה הביתה לסוף יום שישי, שהוא כל כך יום משפחתי בעיני.. מחזיקה את עצמי לא לשגר לה אסמס נוסף ולשאול אם תרצה שנדחה את העניין לשבוע הבא. אני יודעת בוודאות שהיא תגיד "מה פתאום".. אבל כל כך לא נעים לי להגיע אליה בשעות כאלה.. כאילו גזלתי אותה מילדיה.. נדחפתי לבית באמצע הלילה.. אני לא יודעת מה לעשות.. כועסת שאני שוב נדחפת כל כך בקלות לכתוב כאן. כועסת שאני נמשכת כל כך בקלות לכתוב לה אסמס.. כל השינוים האלה שברו לי את הסדרים הטובים ואני כועסת, כי זה לא באשמתי. ומלי, בבקשה אל תקשרי את זה לעזיבה שלך באופן אישי כי גם זה יכעיס אותי. כאילו תקחי ממני את המוקד ותשימי אותך במרכז. אל תעלבי, אבל פשוט לא בא לי לדבר על זה. את תעלבי ואני מצד אחד ארגיש בוז (כן, סליחה), ומצד שני חרדה על העלבון שלך ורצון לפייס... (שכבר התחיל בתוך הסוגריים..) די. לא חייבים לדבר על כל דבר. אוף.. לא כדאי להתקשר לבטל, נכון? קשה לי להרגיש שאני מאמץ מיוחד בשביל מישהו אחר.. אוף (לילך)

לילך יקרה. אני שומעת את ההתלבטויות והטלטלות הקטנות-גדולות בטיפול שלך, מבינה כמה את צריכה את המטפלת זמינה ומכוננת אלייך, וכמה זה, בו זמנית, מאיים, מכעיס ומעורר רגשות אשמה. אני שומעת אתכן עסוקות בשאלת הגבולות - איפה נגמרת המטפלת ומתחילה האמא, ולהפך- ואיפה נגמרת הפגישה ומתחילים החיים או הזמן-בין-הפגישה ולהפך. אני חושבת שבוודאי הנושא הזה מוכר לך ומעסיק אותך, ויהיה מעניין לנסות להבין בטיפול מדוע הוא עולה דווקא כעת. ביקשת שלא נדבר על הפרידה - מהפורום וממני, ולי זה היה נשמע כמו "לא לחשוב על פיל ורוד עם כנפיים" (שישר גורם לנו לדמיין פיל ורוד עם כנפיים). אני מבינה שאת כנראה צריכה עכשיו להשאיר את הפרידה מהמקום כאן, וממני, ככמעט לא מורגשת, מוקטנת, כזו שלא מפריעה, שלא כואבת. אבל, אולי גם בתוכך האיסור להתעסק בפיל הורוד המעופף גורם לפיל להיות מאוד מאוד בולט. משאירה לך פתח לחזור עם עוד תחושות, ומקווה שבכל מקרה תרגישי יותר טוב לגבי מה שקורה מול המטפלת, ובכלל... להתראות בינתיים, מלי.

את כאן וגם אני... יצא לנו ביחד זה נעים יכולת להיות בקלות ממלאת מקום בשבילי, את יודעת? כי את מאוד נותנת להביע ומאוד מביעה בעצמך.. יכולת "לעשות לי פה טיפול", אני חושבת, אם הייתי מאפשרת לך וכותבת לך יותר.. לפעמים אני קצת שמחה שנזהרתי ושזה לא קרה.. שיש בינינו חיבה הדדית (כך אני רוצה להאמין), אבל שאני לא כרוכה אחרייך כמו שהייתי עם קודמותייך בתפקיד.. הפרידה הזו הייתה יכולה להיות קשה באמת. כרגע היא לא קשה מאוד מאוד. אני כן חשה צער אבל זה בסדר. לפעמים אני גם קצת מצטערת שלא נתתי מעצמי יותר. אמנם לא הייתי זקוקה לזה, אבל בכל זאת קצת מצטערת שנזהרתי. כי אני רואה כמה חמימות את מאפשרת לעצמך להביע ואולי הפסדתי שלא ניסיתי.. מאידך- זו בדיוק הסיבה שבגללה לא ניסיתי.. כך למדתי מקודמתך.. כי זה הופך אותי לסוג של מפלצת (לפחות בעיני עצמי)... מרדף בלתי פוסק של "עוד!!" עם עיניים טרוטות ואדומות וריר רעבתן ודביק.. "מפלצת עוד!".. מעוררת דחייה.. שלא חשוב מה, אי אפשר להשביע אותה ואי אפשר לעצור את התקדמותה. לרגע שאלתי את עצמי מה את שואלת את עצמך כשאת מרשה לעצמך להזמין, להיות חמימה, להביא גם את עצמך... מה מנחה אותך כשאת מחליטה כך או אחרת..? איך את יודעת לא להגזים? אני חושבת שההיכרות הראשונה שלי עם דוד, למשל, הבהילה אותי מאוד-מאוד, דווקא בגלל זה.. כי לא רציתי טיפול בפורום. היה לי קשה... אני חושבת שהתקרבתי לאורנה כדי לשלוט במפלצת שעוררה בי הנוכחות של ליאת והתקרבתי אלייך, אבל רק קצת, כדי להתמודד עם מה שעורר בי דוד.. זה נשמע כמו סיכום כללי... אולי לדור המנהלים החדש כבר לא אגיע.. זה כבר נורא מעייף אותי..