הזדמנות נוספת

אז כשביום חמישי שעבר קיבלתי ממנה מייל שאומר "די עם הברוגז. בואי מחר בבקשה". התרגזתי. לא הבנתי מהיכן היא שלפה את רעיון הברוגז. שלחתי לה בחזרה מייל די זועם... בגלל השימוש הזה בברוגז... מי משחק איתה בברוגז? איך היא יכולה להיות עיוורת כל-כך?!... והסברתי לה מה כן ולמה לא ברוגז. ובאתי למחרת... חשבתי שאם היא ביקשה "בבקשה" יש לכך לפחות סיבה אחת טובה... אני חושבת, מלי, שאתם תמיד אומרים לחזור, להתגבר ביחד ולהמשיך הלאה... לא? אז אחרי כמעט שבוע של בלעדיה מוחלט (בלי פגישות, SMS-ים, מיילים וטלפונים... שבוע שהיה אחד היותר שקטים, רגועים ושלווים שעברו עליי בחודשים האחרונים (אני חייבת לציין את זה; גם היא יודעת את זה), חזרתי כדי לתת הזדמנות נוספת. איך שטעיתי! קודם כל - חטפתי על הראש בגלל המייל שלי!... מה ששוב המחיש לי, שהיא תמיד מדרבנת אותי לומר את מה שאני חושבת או שסתם חולף בראשי... ואז זה חוזר אליי כמו בומרנג+... גם לשתוק זה לא טוב... אמרתי לה שבאתי רק בגלל שהיא ביקשה ממני!!! לא הסתרתי את זה. וכל פעם אני מזכירה לה, שאני ממשיכה לבוא רק בגלל זה... ושאם היא תגיד לי לא לבוא, אז לא אבוא. רק שתחליט כבר מה היא רוצה... כי אני החלטתי בשבוע שעבר... אבל, כאמור, הזדמנות נוספת, לא? אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי... לא חסר לי עם מה להתמודד ביום-יום גם בלי הפגישות האלה, שכל מה שקורה בהן משהו בין שום-דבר מוחלט לבין חוסר המוכנות הטוטאלית שלי להתווכח איתה, מה שאומר מראש שהיא צודקת בכל וזהו (כן, אמרתי לה גם את זה)... אני לא מוכנה להיגרר שוב לאותם מקומות שבהם בסוף אני אשמה בכל (טכנית זה לא אפשרי, אני יודעת, היא לא)... אין לי כוח וסבלנות לכל הפסאודו-דיונים האלה שבסוף מוכיחים עד כמה אני מעורערת, פסיכוטית, מעוותת את המציאות, הוזה דברים ו... לא יודעת, כל אמירה או ביטוי אחרים ששמים אותי במקום שבו אין לי טעם לדבר בכלל, כי מה שאני אומרת לא שווה כלום. ואם אני מנסה להסביר משהו, שאולי היא לא מבינה דברים, או שהיא עושה את אותם דברים שבהם אני אשמה (לכאורה או לא), היא ישר מטיחה בי שהיא לא נושא הטיפול ושחבל על כל הזמן שאנחנו מבזבזות בלדבר עליה, ומה בכלל אני מנסה להשיג בזה?! רק את זה, שאם גם היא "חוטאת" בדברים הללו, אז כנראה שזה לא מעיד על שפיותי (אחרת זה מעיד גם על זו שלה)... זה מעיד על כך, שכל אחד ואחת עשויים "לחטוא" ולעשות את אותן טעויות, ללא קשר לבוחן המציאות שלהם... מלי... אני יודעת שזה הרבה. ואני מתארת לעצמי שבטח תציעי, שננסה לדבר על זה בפגישות, לפתור את המצב הזה שנוצר... אבל אני כבר לא יודעת אם זה מה שאני רוצה. או, וזה יותר בעייתי, אם זה בכלל עוד אפשרי. באמת היה לי קל יותר (גם אם לא טוב) כשלא היה לי שום קשר איתה... אמיתי לחלוטין. זו היתה תחושת הקלה גדולה כל כך. במובן מסוים הרגשתי חופשיה... לא יודעת להגדיר את החופש הזה... אבל זה היה משהו חיובי... בעולם שלי אין הרבה חיובי, לכן זה משמעותי כל-כך עבורי...

שלום. נשמע שלא פשוט לך בטיפול, והשאלה אם להפסיק או לא, ואם להמשיך - אז לשם מה ועבור מי, היא שאלה שכרגע מרחפת סביב כל מה שקורה ביניכן. אינני יודעת בדיוק מה קרה, ואני גם לא בטוחה שהפרטים כ"כ רלבנטים. אני כן יודעת שחזרת, שהיה בך קול שרצה לחזור. אני חושבת שהכי פשוט לתת לקול הזה הסבר של "שכנוע" או "בשבילה", אבל נראה לי שזה יהיה פשטני מדי. אני מניחה שהאמביוולנטיות שלך בין להשאר לבין להפרד חשובה ומשמעותית לא רק בהקשר הטיפולי, אלא בכלל בקשרים בחייך, והשאלה "מי עוזב את מי ולמה",כמו גם איך נפרדים ואיך נאבקים על קשר, היא שאלה שיש לה הרבה רלבנטיות בעולמך. נראה לי שאם תצליחו, למרות הסערה, לגעת במקומות הללו, להבין אותם יותר, לתת להם שם ומשמעות, תוכלו לא רק להלחם בגלים, אלא לעזור לך לאט לאט לבנות סירה חזקה ועמידה יותר... בהצלחה, סופ"ש נעים, מלי.

הי מלי, חזרתי, זה נכון... אבל בניגוד לקול שאמר לי "לא לחזור"... חזרתי בניגוד להכל בעצם... והיא אמרה לי שאולי היא היתה צריכה להניח לי, לתת לי לחזור כשאני רוצה ו/או מוכנה לחזור, לא לבקש ממני לחזור... ואני יודעת, שאני לא יודעת מתי, אם בכלל, הייתי חוזרת. למרות כל השנים האלה ביחד... ובגלל השנה האחרונה של הביחד-לא-ביחד... ספגתי ממנה כל-כך הרבה והמשכתי להגיע... משהו נשבר בסוף... כמה אפשר? חלק מהדברים באמת היו קשורים אליי. אבל חלק לא. כבר כתבתי פה בעבר, שהיו מקרים שבהם חל היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש...כבר לא היה ברור מי אמורה להכיל את מי... זה גבה ממני מחיר כבד... אני לא ידעתי אז, כמו גם היום, מה לעשות עם הדברים האלה... רק ידעתי לאורך כל הדרך (בשנה האחרונה), שקורים בטיפול הזה דברים, ש: א. לא אמורים לקרות; ב. אין לי את היכולת והכלים להתמודד איתם. אז, כאמור, בסוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל... וכמו כל קש סטנדרטי, גם זה, לכשעצמו, לא ממש רציני או כבד... וגמל עם גב שבור לא מועיל לאף אחד (נדמה לי שיורים בהם, כמו בסוסי מירוץ ששוברים רגל, אבל אני לא בטוחה... עם גמלים עוד לא יצא לי לעבוד)... לקחתי את הזמן לחשוב על מה שכתבת על האמביוולנטיות - להיפרד או להישאר... מסקירה הסטורית, למיטב זכרוני, זה לא מאפיין אותי... אני מחליטה מהר מאוד לכאן או לכאן... וברוב המקרים, אגב, יש רק הזדמנות שניה... שלישית לא קיימת לרוב... אבל איתה זה משהו אחר... סוג אחר של קשר, וממושך למדי... ועדיין אני יודעת, שאם היא לא היתה מבקשת, לא הייתי חוזרת (או לפחות, לא כל-כך מהר)... בסה"כ עדיין הכל תקוע (עדיין, למשל, אין ממש התקדמות עם ה-ECT; דיברתי עם הפסיכיאטר בשבוע שעבר... הכל מתעכב בגלל בירוקרטיה)... ובגלל שהתרופות לא עוזרות, יש מכשולים אובייקטיביים שמפריעים גם ליכולת לעבוד בטיפול... עוד סיבה לוותר עליו בשלב זה... מלי, תודה שאת שם, מן העבר השני של המסך... "מקשיבה" לי חושבת בקול רם ועוזרת לעשות קצת סדר במחשבות האלה... סופ"ש נעים גם לך.