אין

היי מלי אני מאוד רוצה לכתוב לך, אבל נורא קשה לי. הכל נורא מציף. היה לי שבוע קשה. אני כותבת את זה, ותוהה ביני לבין עצמי.. מתי בפעם האחרונה לא היה לי שבוע קשה במיוחד... השינויים הקיצוניים במצבי הרוח הגיעו השבוע לשיא חדש.. ואני לא מדברת על שעות.. אלא על דקות.. לא עבר עלי, ולו יום אחד בלבד, מבלי שקרה משהו שהשפיע עלי רגשית מאוד קשה. לא עבר עלי, ולו יום אחד בלבד, מבלי שפגעתי בעצמי, או ניסיתי. לא היה יום אחד בו לא הצקתי למטפלת שלי. ואני יודעת מלי, אני יודעת שהיא תגיד שאני לא מציקה, ושזה בסדר, וזה הסכם שלנו, ושהיא יותר משמחה שאני מתקשרת ונעזרת בה. אבל אני מתעבת את עצמי וסולדת על שאני עושה את זה. התחננתי לפניה לא פעם, שתגיד לי להפסיק, שהיא לא מרשה לי יותר להתקשר, שאסור לי להתקשר בכלל. התחננתי. אבל היא לא מוכנה. ולא רק שהיא לא מוכנה, כל פעם היא מרחיבה את ההסכם שלנו ואת האפשרויות שהיא פתחה בפני. אין בי עוד כח. לכלום. ובמיוחד לא לעצמי. אין לי כח להתמודד עם כל שטות שזורקת אותי חזרה לבורות הכי עמוקים, חשוכים וצרים שיש. מלי, אני לא יכולה יותר. פשוט לא מסוגלת. לא רוצה יותר להתמודד. לא רוצה יותר להיות. תגידי שזה יאוש?, את צודקת. זה יאוש ואני לא יכולה לו יותר. מורידה בפניו את הכובע על העבודה המדהימה שהוא עשה ועושה. על המקום שהוא תפס בתוכי. על ההשתלטות שלו. אני לא יכולה עוד. אני לגמרי שלו ואיתו. פשוט.. מספיק לי.. בחיי ובמותי שמספיק לי. סליחה שיר

הי שיר. אני מבינה שאת עוברת תקופה לא קלה, וכל כך מקווה שלפחות רובה כבר מאחורייך. אני שומעת את הייסורים והכאב, ואת המלחמה הבלתי פוסקת אך המתישה בהם. אני מרגישה את חוסר הכוחות שלך, אבל גם ערה למאמצים שאת עושה כדי לא לטבוע, מאמצים שהמטפלת שלך בהחלט מעודדת ומאפשרת. נדמה לי שכרגע הכל בחוויה שלך נופל למקום של "אני רעה, אני לא שווה". אפילו המאמצים להעזר, שהם ללא ספק שינוי ושיפור, נחווים כעוד מקום של הרס ופגיעה. אני רוצה להזכיר לך שיש לך כרגע משקפיים מאוד מסויימים דרכם את רואה את עצמך ואת העולם, ואני כאן להזכיר לך שניתן להסתכל על מה שעובר עלייך באופן יותר מורכב ויותר "צבעוני". אני רואה בחורה שנלחמת ולא מוותרת - לעצמה ולאחרים. מישהי שמעיזה להעזר, וגם מעיזה לרצות לחיות. מישהי שמעיזה להגיד לכאב, לייאוש, לעייפות, שהם כמעט מכריעים אותה, אבל היא לא מוותרת. אני מקווה שתוכלי לראות, ולו לרגע, את החלקים הללו, ולזכור שעוד מעט הגל השחור והמבהיל הזה מאחורייך. אני בטוחה שכבר ידעת תקופות קשות שיכולת לצלוח. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת מרחוק... מלי.

האמת מלי? אני לא יכולה לראות כלום.. כי הכל חשוך, הכל שחור.. אין אפילו סימן של אור בקצה המנהרה.. ואני תוהה אם בכלל יש לה קצה.. למנהרה הזו שלי.. מרגיש לי שקצת הרבה הצלחתי לעבוד גם עלייך, שאת רואה דברים שהם לא באמת אני.. אני מהנכנעים.. אני נכנעת.. זה פשוט ש.. באמת באמת שאין בי עוד כח או רצון. אני חושבת.. על הגל הזה שאת מאמינה שיעבור ויהיה מאחורי.. את יודעת מה אני רואה מלי?.. שאחריו יש עוד גל ועוד גל ועוד גל..וכל אחד נהיה יותר גדול, יותר מבהיל, יותר סוחף מהקודם.. המטפלת אומרת שאני מתחילה להיות ערה ומודעת לדברים, ולכן הכל נחווה אצלי כל כך חזק, מציף, מטלטל, מפיל.. ואני.. אני חושבת שזאת פשוט אני.. ככה זה כשהיסודות רקובים.. אי אפשר לבנות עליהם שום דבר חדש, אי אפשר לשקם שום דבר.. והגיע הזמן שאני וכל מי שמסביבי פשוט נקבל את זה כמו שזה. סליחה על כל היאוש הזה, ובכלל.. סליחה שמעיקה כאן... ותודה מלי.. תודה על שאמרת.. שיר