*&^!@#$%^ !!

אף פעם לא היה לי דיכאון יום הולדת... תמיד עובר ממש בקלות, אפילו די בכיף.. גם כשאני לא מגלה לאף אחד, כיף לי להרגיש יומולדת עם עצמי הפעם זה שונה.. :-( כל היום רק מניתי באזני עצמי כמה אני לא מספיק טובה בכמעט כל דבר שחשבתי עליו וכמה אין לי סיכוי. יום שלם של "אין לך סיכוי" זה לא כיף גדול.. ממש לא יכולה לחכות כבר למחר... כיף חיים (צרות של מפונקים "יומולדת"...*&^$#@%!!*&#@ !!! כמה אלימות יכולה להתחבא בתוך ביישן אחד)..

שלום " " הודעה עצובה שלחת..ועדיין, חשוב לי לומר לך שיום ההולדת הוא אכן יום שלא פעם מעורר רגשות של דכדוך ועצב, ומעודד התמקדות דווקא במה שחסר, במקום ביש..זהו יום שכמעט מזמין גם את החלק הזה..ניתן אכן להתנחם בכך שמחר הוא יום חדש, ושבימי ההולדת הבאים, אולי תשובי לתחושת הכיף ולהתבוננות דווקא בדברים בהם את טובה ושבהם כבר הצלחת לעשות דבר או שניים.. להתראות, ולמרות הכל - מזל טוב! דוד

צאצא של חורף יקר, בבוקרו של יום, לא בטוחה אם אדבר לעניין בכלל, אנסה לגשש, אולי זו הספרה החדשה שרואים מקדימה, אולי זה קשור למשאלות של קרבה וביחד ונוכחות והמשכיות ומשמעות, דווקא חושבת, בטוחה כמעט, שישנן בפנים ציפיות, תקוות, כאלה נפחיות ובהמוניהן, שיש להם נטייה להיערם ביום אחד עם תאריך מיוחד, כי לימדוני להבין, שזה מה שמזמין אותם, את הייאוש ואת הבלתי נסבלות וגם מזמין את כוח המחץ המוכר במלוא הדרו. אולי לכבוד היומולדת, כמתנה, אפשר להיזכר גם שיש טיפול אמיתי טוב וקרוב כזה שיכול לעזור להגשים חלק מאותן משאלות ביחד (איזה פחד) גם אם נדמה שמאוחר יחסית, ומה שיקרה אינו כפי שהיה יכול להיות אלמלא... אז אלחש בעדינות "יומולדת לך, ילדה יפה " ילדה, כן, עדיין גם ילדה. לפחות ילדה במובן זה שיש בה רעננות וגמישות ויש לה לאן לצמוח. קפיצה מפחידה בגיל, המממ... אני מקווה שגם מלי, מטפלים, ומטפלות וקרובים אחרים יסייעו להחזיק תקוות כאשר הן קצת נשמטות, והי, תמיד ניתן לסנן שיחות (תופעה שמורה במיוחד ל"רגזני" יומולדת), אבל בכל זאת אני מקווה שהיום תאפשרי בכל זאת, תני צ'אנס, אולי תופתעי, ואולי בסוף גם תצליחי להרגיש באיזה מקום בפנים שאת לא רוצה שהיום יסתיים... למען החיים

תודה... תודה שזיהית, תודה שהגבת.. אתמול היה משבר גדול. כל היום החזקתי חזק ובערב צנחתי למיטה מוקדם מאוד וקיויתי (אבל לא באמת) לא להתעורר ליום החדש, שבו כבר אהיה גדולה באמת. אז זה היום, היום הגדול.. תמיד אני מחכה לו קצת, מרגישה חגיגית כאילו זה היום "שלי" שכולם נכנסים אליו בלי לדעת שהם מבקרים בכלל ביום שלי.. :-) אפילו רק המחשבה הזאת משמחת אותי בדרך כלל... אבל הפעם זה שונה והמעבר לגיל החדש קצת מעציב אותי. מרגישה סוג של Game Over איכשהו.. הרוב מסביבי כבר במקום אחר, ילדים ומשפחה, כריזמטיים או כריזמטיים למחצה, ולי זה לא כל כך מצליח.. מאכזבת את עצמי. ויש ימים, כמו ביומולדת, שקשה במיוחד לחייך כשמסביב מדברים רק על חתונות ולידות. ויש דברים שלא ישתנו לעולם, ולא חשוב כמה אני רוצה להתקדם ולהיות במעמד קצת שונה. בעבודה למשל, חוסר ביטחון גדול מדיי תמיד ילווה אותי, כנראה. כמו לנסוע עם מקלות בגלגלים.. גם אם אני לא עומדת במקום וכן מתקדמת קדימה, זה פשוט לא אותו דבר. יש ימים שזה קשה במיוחד.. שהפחד על שאולי לא הבנתי מה צריך לעשות ואולי לא הייתי בסדר, ואולי אומרים מאחורי גבי דברים אחרים ממה שאומרים לפני בטני.. יש ימים שזה קשה.. רק עצם העובדה שאלה מחשבות שאני חושבת יכולה להביא אותי לדמעות.. סוג של רחמים עצמיים אולי.. מאוד לא נעים. לא מצליחה לקבל החלטות חשובות כבר מלא שנים... ממשיכה להתגלגל, אבל יש ימים כאלה, את מאוד צודקת, שבו המאזן נעשה בצורה חדה מאוד. בלי לב וסלחנות מוערמים כל המינוסים והחוסרים, ונשכחים הפלוסים וברגע אחד נשמע הדנדון האלים של המאזניים הנוטות לצד אחד ובעקבותיו הצליל הצורם של Game over ואני לא באמת מבוגרת עכשו, ושום דבר לא השתנה משלשום... לא יודעת... מייאש להיות בן ל. ... כי כל פעם שאני גם קצת ילדה אני מצליפה בי, לפעמים חצי הצלפה לפעמים הצלפה שלמה. ואני קצת ילדה הרבה פעמים... חלק מהזמן סתם כי לא נעים לי להיות החלטית ובטוחה בעצמה וחלק מהזמן כי אני לא מסוגלת להיות כזאת. ואולי זה אותו הדבר בעצם. לפעמים בא לי להיות החלטית, עניינית, יבשה, חסרת חוש הומור. לא להיות נחמדה, לא לעורר חיוכים באחרים, לא לספוג שום דבר. לחתור קדימה כל הזמן. פשוט לעבוד. נטו לעבוד. ואני גם חושבת על אמא שלי, שפתאום יש לה ילדה בת 30 וגם זה תוך שנייה מביא אותי לדמעות.. כאילו כואבת במקומה את השינוי הזה, שכבר אין לה ילדה קטנה של אמא.. ואז כואבת קצת על עצמי, שאני מתקשה לכאוב את שלי בלי לכאוב את גם את שלה. שזה כל כך מובנה כבר.. אולי דווקא צריך לשמוח על קשר כזה? ... (מנסה לחשוב בקול).. לא יודעת.. לפעמים חבל לי שתמיד אהיה אני.. שאין אפשרות לגוון קצת.. אני חושבת שרוב הזמן אני די בסדר.. אני גם מכירה אותי יותר ויותר טוב עם הזמן וקל יותר לעבוד עם המוכר, אבל לפעמים, פעם בכמה זמן, אני מרגישה שחבל לעבור חיים שלמים ולהיות רק אתה. שזה בזבוז גדול. חבל שאי אפשר להיות עוד דברים לפעמים. ולא באופן התפתחותי ומדורג, אלא בבום. כמו לעלות על מתקן, גלגל ענק למשל, או הכסאות המעופפים, וכעבור זמן לרדת ממנו. אני סתם מקשקשת... חבל שהזמן זז רק קדימה ושאי אפשר לזוז איתו לאן שרוצים לפעמים. לחזור להיות ילדה קטנה לשבוע. אולי להעיז שם קצת-קצת יותר. להציץ הצצה חטופה באני-אמא, רק כדי להירגע קצת.. לדעת שזו אופציה אפשרית.. שזה לא יושב עליי מצחיק.. חבל שמכאן אני רק אגדל ואגדל ויהיה פחות זמן לעצור רגע.. סתם לשכב באמצע שדה, להתבונן בעננים ולספר בקול סיפורים בלי ששמים לב.. לתת לזמן לעבור בלי לספור אותו. מכאן הזמן יזוז יותר ויותר מהר, ובעוד שבוע אתעורר ואהיה בת 35, עוד שבועיים אהיה בת 40. הייתי רוצה להחליש קצת את עיני הזקנה שלי, שלפעמים מביטות בעולם כאילו מפרספקטיבה של בת 70.. שכולם סביבי בגיל של ילדיי. שאני מביטה בהכל וחושבת שחבל שלא הספקתי גם... אני כותבת מפוזר, וחבל שאני בכלל כותבת... (אבל ככה יצא..) חבל שאני מרגישה צורך להסביר ולהתנצל.. זה לא סוף העולם, בסך הכל יומולדת.. והיום כבר הרבה יותר טוב מאתמול בדרום ובצפון פגזים ואני עסוקה בעולם הקטן שלי, כאילו כרגיל.. זה לא בדיוק כך, אבל אני בכל זאת מתנצלת אם כך נראה.. לא רציתי לכתוב. אני חושבת שכתבתי בלי אינטראקציה היום. (זה מורגש?) מצחיק.. בשאלה הקטנה הזו יצרתי אינטראקציה.. טוב. אני משעממת את עצמי בהודעה הזו, אז אסיים ואלך. אני