חרב פיפיות

אני אוהבת את הפסיכולוגית שלי ומאמינה בה.ככל שיותר נעים לי בחיקה העוטף (מטאפורי כמובן) כך ההיזדקקות גוברת עד כדי מצוקה גדולה וייאוש ריקנות ואבדן.הדינמיקה הזו גורמת לי לחשוב שאולי זה לא טוב לי, ולמרות שאני זקוקה לה ורוצה להיות לידה עוד ועוד - דוקא בגלל זה- אני צריכה להתרחק.נוכחותה טובה,אך לעולם לא מספיקה - אני כל הזמן רוצה עוד ועוד..וזה מכאיב חונק.הסברתי לה את זה אבל זה מכעיס אותה וגורם לה להיות מרוחקת ותכליתית.ואני רוצה שהיא תתקרב..ותעטוף.ואז אני עוד יותר לבד. אני לא יודעת איך לפתור את זה.שיפסיק לכאוב.

שלום לאחת נשמע לי שאת מתמודדת עם שאלות של קרבה ומרחק, אינטימיות וחשש, בתוך הקשר הטיפולי שלך. אינני יכול לחשוב על הצעה אחרת מלבד להמשיך ולבדוק את הרגשות האלה במקום בו הם מתעוררים ומול האדם מולו הם מתעוררים. את כותבת שהיא הופכת מרוחקת ותכליתית ומה שזה עושה לך. האם אמרת לה זאת? נשמע לי שעיבוד של הקשר (והפלונטר) הריגשי עמו את מתמודדת יכול לסייע לך בהרגשתך בטיפול, ואולי לא רק בו. להתראות דוד