רגישות יתר

שלום, שמי יונית,כבת 29, עוסקת בתחום ההוראה בבית ספר תיכון כבר 4 שנים. כילדה הייתי מאוד מאוד ביישנית,חסרת בטחון עד כדי הגזמה ,לא משתתפת בכיתה,כמעט ללא חיי חברה. בתקופת התיכון ובמהלך שירותי הצבאי הייתי מדברת מאוד מהר ולאור הערות מצד משפחתי ולתקיפות בנושא זה מהורי התחלתי לגמגם. לאחר שירותי הצבאי,כנראה בעקבות שינוי גישה, הגמגום הלך ודעך ונעלם כלא היה תקופת זמן. כלומר הוא ככל הנראה נבע ממצב נפשי ומרגישות יתר. לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שאני מדי פעם נתקעת או חוזרת על אות או הברה וניגשתי ליעוץ פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי לאחר 6 מפגשים טען כי אינני מגמגמת כלל וכלל וכי החשש מהגמגום נובע מחרדה שמקורה במקום אחר ולא אפרט כאן את מקורה. אני מנסה להתגבר על החרדה אך לעיתים תוך כדי דיבור בפני הכיתה אני מרגישה כאילו המילים הולכות להיתקע או להעצר. אני חוששת מכך ונזכרת בדברי הפסיכולוג שלי שטוען כי רק אני זו ששומעת או רגישה לאי הדיוקים בדיבור. כיצד אוכל להתגבר על כך ? אודה לעצתכם.

יונית שלום, נשמע לי שאת בתהליך טיפולי שמטרתו היא בין היתר להבין את מקור החרדה וכמובן גם להתגבר עליה. עצם המחשבה שעולה בך שזה רק החשש שלך חשובה. מעבר לכך מחשבה נוספת שאת יכולה לבדוק איתו היא מה התסריט הגרוע ביותר, מה את הכי חוששת שיקרה? ואז לחשוב כיצד את יכולה להתמודד עם זה. ברגע שתרגישי שאת מתמודדת גם עם התסריט הגרוע ביותר רמת החרדה תרד, וגם אם תחששי שאת עומדת לגמגם זה לא ייראה גרוע כל כך. דרור