עדיין מחכה...

כבר למעלה משבועיים מאז שהסכמתי לעבור סדרת ECT... ועוד אין תשובה מהפסיכיאטר. היא דיברה איתו ביום שני... הוא אמר שהוא עדיין לא הצליח לסדר את מה שהוא מנסה... ואמר גם, שהוא יתקשר אליי כדי לעדכן אותי ולפקסס לי הפניות לבדיקות טרום-ECT, כדי שאם זה אכן יסתדר, הכל כבר יהיה מוכן... הוא לא התקשר מאז ועד היום. חיכיתי. לא רציתי להטריד אותו. היום סיכמנו, בפגישה, שאתקשר אליו ביום ראשון... לחכות שבועיים וחצי זה די והותר זמן... כי בינתיים אין שינוי במצב, אין שינוי בטיפול התרופתי (שלא מועיל גם ככה) ומכיוון שהוא חשב שהוא יצליח לסדר את נושא ה-ECT תוך כמה ימים, הוא גם לא קבע לי פגישה איתו... אז מה הטעם אם כלום לא זז? וגם בפגישות איתה אני לא מצליחה להתקדם... זה לא ששתינו לא מנסות להתגבר על הקשיים האובייקטיביים... אבל, כידוע, יש דברים שפסיכותרפיה לא יכולה לפתור... בגלל זה הרפואה מתערבת... וזה מתסכל. אותי. אותה. ודווקא המצב הבטחוני עכשיו לא מפריע לי... לא ברמה של סטרס או משהו כזה... אין ספק שמדי פעם, כשיש אזעקה, זה סתם מפריע ברמה טכנית - צריך להחליט אם לעזוב הכל ולעבור מקום (לממ"ד או למקלט; מה שיותר קרוב ברגע נתון) או לא... אבל זה עובר עליי ברגוע דווקא... אולי בגלל שאני אפילו לא מסוגלת להיות פנויה לזה ברמה יותר עמוקה מזה. יותר מדי רדופת שדים משל עצמי...

ערב טוב. אני שומעת ממך את הציפייה ל... ואת התחושה, שנדמה לי שהיא מאוד מוכרת לך, ש"הכל תקוע", ששום דבר לא זז. נראה לי מהצד שיש עיכוב טכני (שאולי, אגב, כדאי לזרז...), אבל שהדברים עומדים לקרות, וזה רק עניין של זמן. אני מתארת לעצמי שכמו עם הטילים והאזעקות, גם מול ה-ECT שעומד להתחיל את בסוג של "שקט מתוח" - מגיבה לדברים, מרגישה שילוב של ציפייה ופחד, מתח והקלה בו זמנית. מקווה ששתי הדרמות הללו בחייך - זו ששיכת למעגל הפנימי וזו ששייכת למעגל הכללי יותר, ייפתרו במהרה, ושסוף סוף יגיעו אלייך ימים של שקט. שיהיה סופ"ש נעים, שקט וחמים, מלי.