אין
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מלי? מה שלומך מלי? היית חסרה מאוד שבוע שעבר (למרות שדוד מקסים ועשה עבודה מצוינת במילוי המקום).. אני מקווה שהכל בסדר אצלך.. ספרי מה שלומך, אבל באמת.. טוב?... מלי.. אני ביאוש טוטלי.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. והאמת שאין לי בכלל כוחות לשום דבר .. אחרי החמש שנים שאני אצלה.. היא מנסה לשנות קצת גישה.. היא קצת הולכת לכיוון של טיפול דיאלקטי התנהגותי.. הרגשתי את השינוי לבד.. ידעתי.. היה לי ברור שקורה משהו שונה פתאום.. והבנתי לאן היא מכוונת.. קישרתי את זה מאוד מהר לטיפול הדיאלקטי התנהגותי...ובאמת השבוע היא אמרה שאני צודקת.. שאנחנו מתחילות דרך חדשה.. שהבנתי נכון.. אבל מלי.. אין לי כח יותר.. לא רוצה לנסות שוב.. לא רוצה יותר טיפול.. לא רוצה יותר להיות מתה בעולם הזה... אני חושבת מלי.. ש.. זה כישלון שאני לא יכולה לעמוד בו.. ההבנה שלה שהטיפול במשך חמש שנים לא עזר לי ולא יעזור לי.. כאילו שהטיפול הדיאלקטי התנהגותי הזה, זה מוצא אחרון.. (שגם הוא נועד לכשלון) לפני שמכריזים עלי כאישיות גבולית דפוקה מהיסודות.. נכון שאני הכרזתי על כך מזמן, אבל מסתבר שגם היא מגיעה לאט לאט לאותה ידיעה שבי.. גם היא בסופו של דבר תצטרך להשלים עם העובדה, שלא משנה כמה היא תהיה מטפלת מקצועית ומעולה (והיא באמת כזו) זה לא יעזור כי יש לה מטופלת דפוקה לגמרי. מטופלת ששום דבר לא יעזור לה כבר להיות אפילו בקצת קצת קצת יותר נורמלית.. ובכלל אני תוהה מה למילה נורמלית ולי.. אני שונאת את ההפרעת אישיות גבולית הזאת. אני שונאת שהיא קיימת. קיימת בי. אני שונאת את הידיעה שקשה מאוד לטפל בהפרעת אישיות גבולית. מלי.. יש איזשהו ראיון של ד"ר יפעת כהן ע"י פרופ' אלי זומר.. על הטיפול הדיאלקטי התנהגותי.. ועל הפרעת אישיות גבולית.. ואני לא יכולה שלא להקשיב לראיון הזה כל פעם מחדש.. כאילו חייבת לשמוע כמה קשה לטפל "באנשים האלה"-בי... קשה לשמוע מה חשבו עליהם (עלי) פעם.. קשה לשמוע כמה מטופל עם הפרעת אישיות גבולית יכול להתיש את המטפל, ליאש ולתסכל אותו, להכאיב לו ולפגוע בו. קשה לי לשמוע כי אני שומעת את הדברים שנאמרו שם ואני רואה את עצמי בדיוק כפי שהם מתארים... מלי.. אני מרגישה שאני רגע לפני הסוף.. לא מצליחה להחזיק מעמד.. לא יכולה לעמוד בקצב ה"חיים" ומה שהם מביאים איתם. השבוע היה כל כך קשה.. כל כך מיאש.. כל כך אובדני.. "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל" - כמעט. מחר אמורה להיות פגישה.. אבל מלי.. אני לא רוצה ללכת.. אני מרגישה שאני סתם גוררת את המצב.. שאני סתם מבזבזת לה זמן יקר.. שאני מבזבזת אותה.. היא יכלה לטפל במקום זה במישהו שבאמת מגיע לו טיפול.. שמגיע לו אותה.. שיש סיכוי שהמצב שלו ישתפר... לא משנה כמה היא תגיד ותבטיח לי שאני לא מבזבזת לה את הזמן, שהיא כן רוצה לטפל בי, ועוד כל מיני דברים כאלה.. אני יודעת אחרת.. "מה שוות המילים.. וחושב לעצמי בסופו של דבר הבטחות לא תמיד מתקיימות"... אני כל כך שונאת את עצמי. הלוואי שכבר אמות. שהכל יגמר. שיהיה שקט. שתבוא מנוחה. כתבתי המון סליחה מלי שיר
שיר יקרה. שמחתי למצוא אותך כאן, כותבת יותר מבדרך כלל. שלומי טוב, באמת... קראתי את מה שכתבת, וחשבתי לעצמי איך דווקא מול המטפלת שנלחמת עליך, שלא מתייאשת, שמנסה שוב ושוב, דווקא שם את חשה נטישה, חשה שהכיוון החדש משאיר אותך לבד, מלמד שוב כמה, לכאורה, את בלתי נסבלת. ואני רוצה לעזור לך להרגיש עד כמה המטפלת שלך, כמו גם הראיון שהקשבת לו, הם מקומות שבהם יש מאמץ לא לוותר, לא להתייאש, לפעול לשינוי. וכן, בוודאי שזה קשה, ומטלטל, ולפעמים מרגיש חסר סיכוי, ובכל זאת, נשמע שלא מוותרים לך ועלייך. ובתוך כל ה"הפרעת אישיות הדפוקה הזו" נמצאת שיר, ואת לא הפרעת אישיות, את שיר, עם מה שאת מביאה ושעוד תביאי. נדמה לי שלצמצם את עצמך למושג של "הפרעת אישיות שקשה לטפל בה" יהיה קצת לא לראות אותך, והרבה לפספס אותך. ועוד משהו קטן... "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה... תתארו לכם קצת אושר" (זוכרת?) בתקווה לימים של אושר... מלי.
מלי יקרה קראתי אותך והדמעות מציפות בעיניים.. כמה טוב שאת כאן.. כמה מרגיע לקרוא אותך... מלי.. התקשרתי אליה והשארתי הודעה.. הודעה כואבת.. מאוד.. והיא.. היא לא התקשרה... ואני יודעת.. יודעת שכשאני רוצה שהיא תחזור אלי, אני אמורה להגיד לה שאני רוצה שהיא תתקשר.. שאני רוצה לדבר איתה.. אבל מלי.. לא יכולתי להגיד את המילים האלה.. רציתי שהיא תבין לבד.. שתשמע במילים, בטון הדיבור, בתוכן.. שאני צריכה שהיא תתקשר אלי.. שאני צריכה אותה.. לפעמים מלי היא מרגישה וחוזרת אלי גם כשאני לא מבקשת.. אבל הפעם, דווקא הפעם היא לא חזרה.. דווקא הפעם השאירה אותי "נטושה"... ורק חיזקה את ההרגשה שבי שאני לא צריכה ללכת מחר, שאני לא רוצה ללכת מחר.. מלי.. תודה מלי.. שאת כאן.. ותודה על המילים שלך.. תודה על המקום שאת נותנת לי.. ההרגשה שזה בסדר גם כשכתבתי כל כך הרבה.. ותפסתי מלא מקום.. ושתדעי לך מלי.. לפעמים אני באמת רוצה, ולפעמים אני קצת מנסה לתאר לי עולם פחות עצוב.. ממה שהוא ככה.. לפעמים אפילו מנסה לתאר לי קצת אושר.. שיר
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
