אני..

קר לי. מן רעד ופחד שמתערבבים בתוכי. שחודרים לעצמות. מנסה לברר עם עצמי ת'סיבה האמיתית וצוללת בכח לבפנים.. רגשות קשים שעולים עם זכרונות איומים שמתערבבים, כמו שחול שמתערבב לו עם הגלים.. אני פותחת בזהירות עם מנעול ישן דלת נסתרת לחדר בתוכי ונכנסת..על קצות האצבעות הכל שם ככ אפל , מאובק וחשוך.. אני שואלת את עצמי למה ?.. למה אני צריכה להבין או לדעת את מה ששם קרה ? הרי מה שהיה .. היה .. ונגמר..לא?.. אבל למה זה מרגיש היום כאילו "כאן ועכשיו"? ומשום מה , משהו בי לא עוצר..משהו בי שאומר .. אסור לי לוותר..? יש בי ילדה קטנה שנעולה בתוכי כבר שנים .. ילדה שנמצאת ככ לבד. אני מנסה לפסיק להלחם בה . מנסה להבין את שתיקה הכבדה . אני מנסה לעצור את הדממה . אני בוהה בה מרחוק .. ומבקשת ממנה .. "רק לדבר.." רק לדבר.. אך השקט ששורר בקירות חדרה ככ חודר , ועוצר.. הפחד שנמצא מסביב ככ מקפיא.. והיא יושבת שם על הרצפה ..בוכה ומחכה שמישהו אותה ירים.. אני קוראת לה בשקט.. "בבקשה .. קומי .. דיי כל מה שכואב כבר נגמר .." היום אפאחד כבר לא יפגע בך.. מבטיחה.." אך היא בעולם שלה עם עצמה .. בתוך פחד ושתיקה פשוט לכודה. זו הילדה שבתוכי חיה ודוממת .. זו הילדה שבטיפול מתוכי יוצאת וככ כואבת. אני יושבת שם בדיוק כמוה בטיפול על הרצפה .. קפואה .. לא מצליחה לדבר .. רק מתנתקת למקום אחר.. תחושת הפחד עוטפת את כולי . פתאום אני שוב ככ מפחדת מהנוכחות האינטימית הזו שנמצאת עבורי בחדר הטיפול .. משהו שם מאיים . הקרבה כאילו חונקת .. אני מרגישה שהוא קרוב אליי ..רגשית ופיזית.. אני מבקשת ממנו לפתוח .. דלת.. חלון .. התחושות הקשות לא מרפות .. אני לא מצליחה לדבר . רק כואב לי . הגוף כואב לי . הבטן שורפת, הגב כואב .. הרגליים קפואות .. אני לא יודעת איך לעבור את זה . פשוט לא יודעת המעברים האלה לא הגיונים ..ככ חדים .. ככ מפתיעים.. ככ .. לא הגיונים. תעזור לי? דוד? מצטערת. שרית

שלום שרית נדמה לי שאת, יחד עם הילדה שאת מביאה עמך לטיפול, נמצאות בדיאלוג מתמשך של חשיפה אל מול כיסוי, של קרבה אל מול חשש והרתעות. אני מבין כמה התנועה הזו מאיימת, עד כמה הדיבור מתחלף בדממה וחוזר חלילה. אני מקווה שאת וכל מה ומי שאת מביאה עמך לחדר תוכלו לנוח ולחוש כמה שיותר בטחון בתוכו, ואולי בהמשך גם למצוא שקט שאינו שתיקה, וחום שאינו שורף, בטיפול ובחיים בכלל. להתראות דוד