לא ברור

שלום דוד, לא כתבתי פה כבר המון זמן, (כתבתי בעבר בשם המטופש -"פרח" ). לא היה לי צורך. האמת שקיוויתי למצוא פה את דרור, אך החמצתי את הימים שלו. הוא פשוט "מכיר אותי" קצת יותר. בשנה וחצי האחרונות אני מנותקת מרגשות. שנים קודם לכן היו לי דכאונות ברמות שונות. הגעתי מספר פעמים לדיכאון של איבוד תחושה מוטרפת. אין לי מילה לתחושה הזאת חוץ מטירוף.. מתוך חוסר תחושה זו אני חושבת שיכולתי להתאבד . זה לא קרה. הדכאונות החלו לאחר שהתחלתי טיפול פסיכולוגי. היו דכאונות גם לפני הטיפול אך לא באותה עוצמה ותדירות. בשנתיים האחרונות אני לא בטיפול ובשנה וחצי האחרונות לא חוויתי דכאונות בכלל- שזו ברכה גדולה. הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא חווה רגשות בכלל, גם כשאני מנסה קשה לי להזכר מה גרם לדכאונות. קשה לי לאהוב או לשנוא ולמעט תחושת חלל שמלווה אותי תדיר אין שום תחושה של חיות. יש התפרציות זעם לעיתים רחוקות. כעס זה אחד הרגשות היחידים שמציפים מידי פעם. אם זאת, אני צוחקת יותר, בוכה פחות.ואפילו מרגישה אושר לעיתים. אני לא לגמרי יודעת מה אני שואלת - כהרגלי - אני מתגעגעת לדכאון - ברמה חלשה ונסבלת, דיכאון שאפשר לכתוב ממנו שירים, או לצייר מתוך כאב. דיכאון שטחי וחמוד, לא ממוטט והרסני. כל השיחות של הטיפול שלי מוקלטות (שנתיים טיפול), אני חושבת - האם להקשיב להן, על מנת לעורר תחושה כלשהי? נמאס מהחלל הזה שמלווה כל הזמן. או שזה יציף מידי ואני שוב אחזור לדכאונות? בילדות עברתי אונס קבוצתי, בדכאונות הקשים מאוד הציפו פלשבקים בלי שליטה. עכשיו גם כשאני מנסה אני לא מצליחה לזכור פרט ממה שקרה. בלי הדכאונות לא הייתי זוכרת פרטים לעולם. אני תוהה אם זה משהו שצריך להתמודד איתו. (יש בקלטות שיחות על הפלשבקים). שצריך להיזכר בו , או שעדיף לתת לתהליך ההכחשה להמשיך ולפעול. פרופסור יורם יובל אמר פעם שמה שמודחק, ומודחק טוב אסור לגעת. רק אם יש פלשבקים (הוא השתמש במילה אחרת), ותהליך ההדחקה מתחיל להסדק אז צריך לפתוח . בסופו של דבר אם דיכאון או בלי - חוסר רגשות מלווה את שני הקטבים וכך גם החלל והריקנות. ושינויי לטובה מבחינת שאר תחומי החיים לא נעשה - אני עדיין לא עובדת, אין לי קשרים חברתיים... יצא לי קצת ארוך .. תסלח לי.

שלום פ. את מעלה דילמה רצינית. מה עדיף? לזכור את העבר ולסבול דיכאונות, או להימנע מהם, גם במחיר של ויתור על רובו של הטווח הרגשי? זו דילמה רצינית ואני כמובן לא יכול להכריע בה עבורך. את לא כותבת אם את בטיפול תרופתי, אבל במידה וכן, ייתכן וחלק ממה שאת מתארת הוא תופעת לוואי של הטיפול. מעבר לכך, אני יכול להבין את הכמיהה שלך לרגש, שאני מבין שקשורה לביטוי עצמי בכלל ואולי גם ליצירתיות וחיות. אבל, אני שומע גם שאת מרגישה את הסיכון בערוץ הרגשי, עם הזכרונות הקשים והתחושות שהוא מביא עמו. כעצה כללית, לא הייתי מייעץ לך להקשיב לבדך לקלטות של הטיפול. תכנים כאלה מיועדים, לטעמי, להישמע בתוך מסגרת מסויימת, כאשר את מרגישה פחות לבד ויש לך כתובת לשיתוף והחזקה של הרגשות הקשים. מה שכן, נדמה לי שאולי השאלה שלך נוגעת גם בנושא של האם לשוב לטיפול. האם את חשה מוכנה לשאת את הקושי והכאב הכרוך בו, על מנת לזכות, אולי, ביתרונות שהוא יכול להציע. ואכן, כרגע, בעיני, זו השאלה העיקרית שעומדת בפניך, ובה שווה לך להרהר לעומק. להתראות דוד