היי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני כמו הילד מהסיפור "הילד הרע" של לאה גולדברג.. ..לפעמים זה פשוט לא אני, זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים. .... וזה בדיוק הילדה הרעה שנמצאת היום ככ בתוכי , לוקחת בי כמעט את כל המקום שנשאר.. דוד.. אתה יודע שמתי לב שאני נמענת ממש בכח לכתוב כאן בימים שלך , אני כותבת בעיקר לדרור ולמלי .. אין לי מושג למה .. אתה באמת מאוד חביב ונעים .. אבל איכשהו תמיד נרתעת לשים את הכאב שלי מולך ..(לאיודעת למה, אולי אחשוב על זה ) .. בכז .. היום החלטתי שאני מנסה להיות פה גם איתך ..במשמרת שלך .. למרות..שקשה לסבול אותי. הימים לא עוברים.הרגעים כאילו תקועים .הכל מרגיש אותו הדבר.שוב פעם אני כאן .. כן שוב כותבת .. והתחושות מרגישות ככ קשות. משהו הפסיק לעבוד בי. מצב הרוח שלי משועמם ממני. אני מפוהקת מעצמי. נשחקתי. ה"עוקץ" הידוע שלי אבד.. אני שוב ככ אנמית. מנותקת. בנפילה - לא ברורה. אני חושבת שאני בן אדם ככ רציונלי ורגשי ברמות .. אבל כל מה שעולה בי , כל הידע על עצמי .. ההזכרויות ..והאכזריות שחוויתי מתורגמים עלידי למצב "אוטומט". הפכתי להיות "ילדת בועה" . כזו שמוגנת מהעולם בחוץ.. כלום לא נוגע בי. כלום לא חודר אליי .. אני אטומה . אני אנסה להסביר יותר.. אני מרגישה שאחרים סביבי חווים שמחה .. אני חווה מולם דיכאון או עצב.. שאחרים חוווים מולי עצב .. אני חווה שמחה ..עילאית ? כאילו והעולם הפנימי והחיצוני לא רק קשורים בכלל ..לשום דבר הכי אבסורד זה .. שברגעים של עצב .. המוח שלי מוציא את קלטת המוזיקה הכי טובה שלי .. הראש מבקש לראות סרטים הכי מצחיקים .. הכי לא קשורים למה שהולך סביבי ו..אני מרגישה ש"חוגת הרגשות "שלי יורדת למקום הכי נמוך.. אני יורה מהבטן בלי חשבון למצב הספציבי בכלל. אני כותבת לך את זה ואני מנסה בעצם להבין למה זה קורה לי שברגעים הכי קשים אני מרגישה שאני בשליטה טוטאלית , קרה כקרח.. מוכנה לקבל רק את חיי ההדחקה שלי. אני חיה באיזה סוג של הכחשה עם עצמי .. העולם רע , החיים האלה דפוקים ..ושום דבר כבר לא נכנס אליי ..כלום לא משתלט עליי בבטן. מה שהכי מוזר זה שכל זה קורה כלפי חוצ, כשבו בעת הטיפול שלי בחודש האחרון נמצא במקום של (((((((( "הצילו" - )))))) שם הכל נחווה בעוצמות מטורפות .. שם חוזרת רק הילדה הרעה שבי לתפקד בכל הכח .. שם היא מרגישה , כועסת , בועטת .. שם היא משהו אחר לגמרי .. איך אתה מסביר את זה דוד? אני מרגישה שאם יהיה עכשיו איזה שיר עצוב ברדיו .. אני ישר יתחיל לבכות ולהתחבר ומצד שני .. להתחבר לעצב של אחרים - נראה לי כמו בעיה גדולה .. זה פאטי לא להיות שם בשבילם ולעשות בדיוק ההיפך ומצד שני לשמוע נניח " מה אברך" .. בתחנת רדיו .. ולהתחיל לבכות. אני מנסה לדבר אל עצמי .. "שרית זה יעבור .. גם היום הזה יעבור ..זה בסדר לא להרגיש כלום" .. אני כאילו מטפסת בתוכי על הר גבוה בין פסגה תמירה לבין תהומית סופית ... מצבי הצבירה שלי הם "נורמליות אדישה" - סוג חדש של המצאה פרי דימיוני :-). מישהו "דפק " לי את החיים בגדול .. המישהו הזה זה אבא שלי .. והידיעה הזו קשה לי לעיכול . האונס הדפוק שעברתי ברחוב .. חשבתי שזה הכי נורא שיכול להיות .. אבל ..עם ההתעללות שחוויתי בבית ..אני פשוט שווה שרית חסרת הערך .. אז זהו , האושר יצא ממני לטיול ארוךךךךךך שנתי ... המערכת שבי כבר לא סופגת..כלום .אני מנסה להאחז בו .. להזכר ברגעים טובים .. אבל זה מתרחק ממני .. כאילו אני נמצאת בתוך חלום .. אני נלחמת לאחוז בו , אך הוא נשמט לי מבין היידים.. ואולי זה בעצם הנורמלי ?... אולי אני מתחילה להיות בריאה ?... חה צוחקת לעצמי .. אולי אני סופסופ הכי בריאה שיש?.. !!!!! ככה צ"ל ?..זו הדרך להתמודד עם העולם ?.. עם החיים ?.. נמאס כבר לנפח בועות סבון ולהתחבא מאחוריהן .. נמאס לי להיות כמו "בת יענה" .. להסתכל על הכל מלמעלה .. הגיע הזמן להיות רק בת זונה ..(מצטערת).. כנראה שזה חלק מהתוקפנות והכעס העצומים שבי , אלה שחשבתי שנעלמו.. שהיו בשנה הראשונה בטיפול - הנה הם שוב פה..באו לבקר אותי .. אתמול ..אני ובן זוגי נסענו יחד באוטו . באחד הרמזורים שעצרנו , בן זוגי ליטף אותי , החזיק לי את היד והסתכל עליי במבט מלא אהבה .. המבט התמידי שלו עליי - כזה שאומר "כמה את יפה, מיוחדת ומדהימה .. אני אפילו לא מבין איך זה שאת שלי.." שאלתי אותו באותו הרגע בתמימות "תגיד .. לא עבר לך כבר הקטע הזה ?" מה נסגר איתך ?... והוא ענה ... "תחשבי איך היית מרגישה עם זה באמת היה עובר לי ..." חשבתי לי וישר שלפתי .. "הקלה"..ראיתי בעיניו את העצב והפגיעה .. הממ..ניסיתי להסביר את דבריי ולהיות מכווננת יותר " הממ.. אולי ..אני אהייה עצובה קצת , אבל אחוש הקלה".. הוא נשאר בהלם. דוד, איך אפשר להסביר לו שאני לא מסוגלת לשאת את מבטו הנוצצ הזה כבר עליי?... איך אסביר לו שאני לא יכולה להסתכל על עצמי .. אחרי הידע של מה שעברתי ..י ש בי מקום שלא מסוגל לקבל שיש כבר אהבה אמיתית .. כזו שלא נגמרת ..כזו שלא כואבת ..הרי תמיד משהו מחכה בי ל..פגיעה .. ל..משהו לא צפוי שיגיע וירמוס.. אני תמיד בכוננות .. לא יכולה לחוש רגעים טובים ויפים יותר מידיי זמן .. הוא המשיך ואמר .. " אבוד לך שריתי .... זהו .. את תקועה יחד איתי לנצח :-) " .. "אני לא מוותר עלייך , לא אפסיק לעולם לאהוב אותך " "את הכי יקרה לי בעולם" .. ואני .. ממשיכה לשתוק ..שתיקה כזו כואבת..ותוהה לעצמי .... יש דבר כזה ?.. אהבה מיטיבה. איך בכלל אפשר להכיל אהבה כזו בתוכי .. שיש בי רק ילדה אחת קטנה ורעה ? תודה שקראת. לילטוב, שרית
שלום שרית נדמה לי שהיה לך הרבה להוציא, הרבה שהצטבר בפנים, ואולי המשא הזה היה כבד מדיי מכדי לסחוב אותו לבד בפנים, עד המשמרת של מלי. את מוזמנת כמובן לכתוב פה גם במשמרות שלי ולחלוק את מחשבותייך ואת הרגשות המטלטלים אותך. אבל אני חושב שאולי כדאי לך להרהר גם במה גורם לך לכתוב במשמרת כזו ולא אחרת. את כותבת על הילדה הרעה בתוכך, שאת מרגישה שאפשר רק לא לסבול, ומתקשה ליישב אותה עם האהבה שאת מקבלת בכל זאת, אהבה שאולי מגיעה ל"ילדה טובה", מישהי שאת לא מרגישה מחוברת אליה עכשיו. ופה יש אולי פיצול שמקשה עלייך בחיים, אמונה שהטוב והרע לא יכולים להתיישב יחדיו, והפיצול הזה אולי גם מטלטל אותך להרגיש טובה לחלוטין או רעה לחלוטין - אין שניהם ביחד ואין אפשרויות ביניים. ובהקשר הזה, אולי כדאי לך גם לחשוב על העמדה השונה שלך מול המנהלים פה, כיצד את מרגישה שאת מביאה את עצמך ולאיזה יחס את זוכה בין המשמרות השונות, ואולי מתוך המחשבה הזו תהיה לך עוד דרך לחבר את הניגודים, להרגיש שלמה יותר, לא רק "רעה". להתראות דוד
היי, בוקר טוב .. תודה על התגובה . אני מקווה שלא פגעתי במשהו מדבריי? כי באמת שלא הייתה בי כוונה כזו , אין לי שום דבר נגדך. אתה אדם נעים שכיף לקרוא אותו ,ובקלות אפשרי גם לחבב אותו .. :-) לא מוצאת סיבה ללמה נמנעתי לכתוב כשאתה כאן.. אולי היה בי איזה צורך לפחות טבילת אש .. מישהו מוכר יותר - כמו דרור שהמון זמן מכיר אותי בכתיבה כאן .. ומלי .. שהצליחה להוות לי דמות נשית שככ חסרה (במקום ליאת שהייתה כאן..) והצליחה להגיע אליי.בככ מדויקות . הימים שלהם הם ימי הטיפול שלי .. אולי זו איזו רגיעה שמתאפשרת לאסוף את עצמי בידיעה שהם כאן. מקבלת את הזמנתך..להביא את התחושות הכואבות גם שאתה פה - אולי באמת שהייתי זקוקה לאישור הזה שזה בסדר ?.!. יכול להיות . בכז ..הצלחת להתחבר אליי במילותייך , הצלחת לקרוא אותי בתחושות .. למרות התחושה שלי שאני (רק) בלתי נסבלת.. תודה ..דוד.על הנוכחות . יום נעים וחם יותר :-) לי קררר... שרית
חייבת לתקן, כי איך אפשר לומר על השיר המקסים שהוא סיפור. לאה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
