לא מעניינת

היי, יש כל מיני בחורים שמתעניינים בי כי אני נראית להם נורא מגניבה ומעניינת, אבל את האמת שאני לא כזו מעניינת, וגם אני מרגישה ככה. בתקופה האחרונה גם לא ממש מעניין אותי כלום, אני מוצאת את עצמי בחברת אנשים ואין לי שום דבר לומר להם (וזה לא כי הם לא מעניינים אותי או כי הם "לא האנשים הנכונים" אלא כי פשוט אין לי מה להגיד) וזה כולל חברים ממש קרובים למשל. אני ממש מרגישה כמו טאבולה ראסה, והבחורים האלה שמתעניינים בי, אני יוצאת איתם (כל אחד לחוד וכל מקרה לגופו כמובן) ואז הם מגלים שאני לא חכמה או לא מעניינת וזורקים אותי ונשבר לי הלב מהם ואני ממש מאבדת את הביטחון העצמי שלי. אני יודעת שהם זורקים אותי בגלל זה, היה אחד שאפילו אמר את זה וכמה שנעלבתי וכעסתי הרגשתי במקום מסוים שהוא צודק. ואני מרגישה כאילו מי שממשיך לכאורה להתעניין בי עושה זאת רק כדי לשכב איתי (היו כאלה שהמשיכו איתי את הקשר רק כדי להפגש ולשכב, למרות שלא היו הרבה כאלה אבל היו גם מהמעטים...). זה גורם לי לאבד את הביטחון העצמי שלי ולתהות האם זה כל מה שאני שווה? אני כבר ממש מעדיפה להסתגר בבית מאשר לצאת לאירועים חברתיים מחשש שאני אשב שם ולא יהיה לי מה להגיד אני מרגישה שאיבדתי לחלוטין את הכישורים החברתיים שלי, שאני שוחה בתוך הכלום של עצמי. כשבחור מתעניין בי בהתחלה זה מפחיד אותי לצאת איתו כי אני מפחדת שהוא יתאכזב, אני יודעת שלפעמים ברושם הראשוני אני נוטה להציג את עצמי הרבה פעמים בתור משהו שאני לא, אני לא עושה את זה בכוונה של ממש, אולי לפעמים מעצימה את האישיות שאני לא אבל זה נעשה בסוג של טבעיות וזה פשוט יוצא ככה ואז אני יוצאת איתו וכעבור זמן מה מתאהבת ואז הוא שובר לי את הלב כשהוא מתאכזב ממני, אני רואה את המבטים שלהם עלי כשאנחנו מדברים אני רואה איך הם מתאכזבים לגלות שאני לא כזו מעניינת או חכמה כמו שהם חשבו. ולא מתוך חוסר ביטחון עצמי - אני גם חושבת שאני לא מעניינת. וזה לא רק תקף לבחורים, אלא תקף גם לחברותיי - פשוט אין לי על מה לדבר איתן. עם חברות של שנים, עם חברות חדשות, לא משנה. פשוט אין לי מה להגיד. אני יושבת שם כמו נעל ואו מדברת על הבעיות בחיים שלי (וכמה אפשר לדבר על הבעיות בחיים) או שומעת מה יש להן להגיד (וגם זה בקושי, אני נוטה יותר לדבר על הבעיות שלי וגם על זה הן כועסות). אני לא מתעניינת יותר בכלום, לא בספרים, לא בקולנוע, לא במוזיקה, לא בתרבות, לא במה שקורה, לא בחיים של החברים שלי, אפילו בעבודה - אני מרגישה שאיבדתי עניין וזה לא שאיבדתי עניין ואני צריכה מקצוע חדש או משהו (גם במצבי קצת קשה להחליף מקצוע כאילו כלום), פשוט מרגישה כאילו אני מתרחקת מהכל וזה רק נהיה יותר גרוע, כאילו איבדתי את הכוחות למה שיש לחיים להציע לי ושום דבר פשוט לא מעניין אותי ואני לא יודעת מה לעשות. כמה עוד אפשר להמשיך ככה? הבעיה היא שגם כשאני במודעות לגבי זה אני לא ממש רוצה לשנות את זה, כאילו נוח לי במקום שלי למרות שאני סובלת, כאילו כמו שאין לי כח להכניס לחיים שלי מידע ולהתעניין בדברים גם אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם כל זה. אני מרגישה כאילו אני נועלת את עצמי בחדר וזורקת את המפתח לאנשהו ואין לי שום כוונות לצאת מהחדר אלא להשאר עם עצמי ולהרקב עם עצמי ועם הכלום שיש לי להציע לעולם. בנוסף יש לי בעיות דיקציה ואני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי בע"פ, דווקא בכתב אני מתבטאת מעולה (...) אבל בע"פ יש לי המון טעויות בהגייה, זה נשמע כאילו אני לא יודעת לדבר, יש לי טעויות בהגייה של שמות של אנשים, של שמות תואר, מילים שנחשבות לכאורה למסובכות יותר ועוד וזה עוד יותר גורם לי לרצות להתחפר בעצמי ולא לצאת החוצה כי זה מבייש וזה דבר שאני יודעת שקשה לתקן בפרט בגילי...

שלום למישהי את מתארת תקופה לא קלה העוברת עלייך, תקופה המתאפיינת בערעור הבטחון העצמי ובפגיעה בתחושת החיות וברצון שלך למצוא עניין בעצמך ובאחרים. אני מבין שתחושות אלה אינן מאפיינות אותך תמיד, אלא מהוות יותר חלק ממשהו שהתפתח בתקופה האחרונה. על רקע זה הייתי מייעץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, על מנת להבין טוב יותר מה מתרחש לך בחייך וכיצד ניתן לשפר את הרגשתך. להתראות דוד

היי דוד, חלק מהבעיות היו קיימות עוד לפני אבל עם השנים כנראה שנוצר פער מאוד גדול ומה שלכאורה העסיק אותי או מילא את החללל שבי כבר לא מעניין יותר. מעבר לכך בעיות הדיקציה היו קיימות מאז ומעולם אבל בשנים האחרונות זה החריף כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנהל שיחה מבלי לטעות בלפחות הגייה של מילה אחת (וזו לא מילה אחת בסופו של דבר זה הרבה יותר מזה). אני פשוט מרגישה סתומה לגמריי. לפני כמה שנים היו לי תחומי עניין מגוונים אבל כעת זה נראה שאני נופלת בתוך חור שחור