שאלות היפוטתיות

שלום, מעוניינת להבין מספר דברים אודות הטיפול הפסיכולוגי המעולל. נניח שמישהי שקיימו איתה יחסי מין בגיל מאוד צעיר, וכן כן יש פלאשבקים וידיעה ברורה וכל השטויות. מישהי שיודעת שיש לה בעיות. מישהי שיודעת שאינה חפצה בחיים על כל ההיצע "הנדיר" שבהם. מישהי שנמצאת בטיפול, מישהי שאינה מעוניינת לדבר על כך או לדון באוי ואבוי כמה כואב ונורא. נניח שמישהי שרוצה להגיד בסדר –זוכרת, יודעת ומבינה. אז מה עכשיו- כשלא זוכרים אומרים שכואב כשזוכרים אומרים שכואב, אז בסדר יופי הבנו - ממש כואב, אז מה קורה אם אותה מישהי עדיין מעוניינת באופן רציונאלי לשים קץ לחייה, מה אז? עדיין יחשב הרצון לאקט לא רציונאלי, גם אז יאמרו לה כשמדברים על זה ומעבדים ולא מאבדים – אז מרגישים טוב יותר? עד מתי יתלו את התקווה והחיים הטובים ב "בואו נדבר על זה". מישהי שיודעת שיש דברים שניתן לחיות איתם ויש דברים שעם כל הכבוד לבריאים בנפשם – הבחירה בחיים היא הלא שפויה. אותה מישהי שואלת/אומרת – הרי למרות ההבנה, הדיבור על זה, האמפטיה, הבכי, הכאב העיבוד וכל סוגיות ה - ללעוס את זה – עדיין תישאר אותה מישהי שקרעו את גופה הצעיר. אה סליחה עכשיו כבוגרת היא פשוט יותר מבינה אז הכל בסדר. תודה

נגרה... את תמיד מסיימת את המילים שלך ב "וזהו" היום שכחת:-) אותה מישהי זו את? ולמה החיוך בשם של המחבר? זה לא מצחיק!!

הדברים שכתבת הולכים להכעיס מאוד את ש'....! ועוד כמה בנות!

שלום לך, את כותבת על ההרגשה שלך כיום, על הרצון למות גם אחרי שדיברת על הדברים, אבל אני בעיקר שמעתי אותך אומרת שגם עכשיו, גם ואולי בעיקר מול אנשי מקצוע את מרגישה צורך להסביר את עצמך, הרגשה שאת לא מובנת ועושה משהו לא בסדר - רוצה להתאבד. אני חושב שזה הדבר המרכזי שאפשר לדבר עליו, לא רק האירועים עצמם, אלא התחושה שלך שלא ניתן להבין אותך. ששופטים אותך ושאת נאלצת להסביר את עצמך במקום להישאר עם הרצון שלך. נראה לי שרק כאשר זה יתאפשר לדבר על ההרגשה הזו, של לבד, לא מובנת, ניתן יהיה להרגיש שאת לא חייבת להילחם על הרצונות שלך. רק מהמקום הזה תוכלי להרשות לעצמך לבדוק עם עצמך את האפשרויות העומדות בחייך, גם אלו הכוללות בתוכם חיים. דרור