אין

הי מלי מה שלומך? איך עבר עלייך השבוע? איזה כייף שהגיע סופ"ש.. נכון מלי?.. אפשר אולי לנסות קצת לנוח מהעבודה המטורפת של השבוע.. אני מוצאת את עצמי נקרעת בעבודה... נכון שזה החודש האחרון של השנה וכל המאמצים וההשקעה מרוכזים במיוחד בו.. אבל מרגיש לי שזה קצת מעבר.. נתנו לי תפקיד נוסף (ולא, אני לא מקבלת כלום בעבור העבודה הנוספת שאני עושה- לא קידום, לא שכר, לא שום הטבה באשר היא.. אני כן מקבלת התנגדות מהאנשים שאיתם התחלתי לעבוד במסגרת התפקיד החדש, עקב השינויים שהבאתי איתי, שלשמם המנהלים הכניסו אותי לתפקיד הזה. אני מקבלת הרבה ארס, כעס. הם מדברים עלי כמה אני רעה). הפכתי להיות הכבשה השחורה בין המנהלים לבין העובדים שאמורים לקבל את השינויים שנעשים. המנהלים יודעים שאני עובדת טוב, שואפת למצוינות – זאת אני.. אז מוסיפים.. עוד ועוד ועוד.. רמזתי למנהלת שגם לי יש גבול.. רמזתי שאני קרובה להישבר ולקרוס שם מבחינת עבודה.. אבל היא אמרה שאני בסדר, ושלי זה לא יקרה, שאני חזקה, שאני מסוגלת, שאני יכולה.. תמיד אני יכולה.. הכל.. את יודעת מלי.. היום זה בדיוק 5 שנים מאז התחלתי את הטיפול הנוכחי... אני חושבת.. הייתי אמורה "לחגוג".. לא?.. אחרי כל כך הרבה זמן.. היה אמור להיות משהו טוב יותר.. לפחות בקצת.. הייתי אמורה להרגיש קצת יותר טוב, להיות מסוגלת לדבר עם המטפלת, גם אם לא בחופשיות גמורה, לפחות לדבר.. הייתי אמורה להיות מסוגלת להעלות נושאים שמטרידים אותי או שסתם בא לי לדבר עליהם.. הייתי אמורה להיות קצת פחות מפלצת.. לא מלי?.. כנראה שלא.. כי המציאות היא אחרת לגמרי.. במיוחד לאחרונה.. אני חזרתי לפגוע בעצמי שוב בעוצמות ובתדירות גדולה... נפלתי שוב לבור ההקאות.. לבור החתכים.. המפלצת תופסת מקום יותר ויותר גדול.. במקום שהיא תחלש.. חמש שנים... ואני ישבתי היום שם בחדר.. על הרצפה (כמו תמיד) מפנה חצי גוף אליה וחצי שני לכיוון הדלת.. שותקת. שותקת את עצמי. את החתכים. את ההקאות. את הרצון לשקט. לנוח. את הרצון והצורך להיעלם לעצמי מעצמי. למות. אני תוהה מלי.. עד מתי?.. היא אמרה.. שהיא מאמינה בי.. בנו.. שאפשר יהיה לעשות שינוי.. שינוי לטובה.. לא כמו השינוי הנוכחי.. שינוי שהביא אותי להתפרצויות.. לאיבוד שליטה.. פעם מלי.. פעם הייתי שותקת, בולעת. שולטת בהכל. היום.. היום יש הרבה התפרצויות.. אולי כאלה של זעם.. כאלה שאין לי שליטה עליהן.. את יודעת מלי.. הייתי מעדיפה לחזור למקום הקודם.. של השליטה.. של היכולת לבלוע את הכל.. ולשתוק. כואב לי מלי. כל כך כואב. הבפנוכו מתכווץ בכאב חד וחזק. מיואשת לגמרי מהכל. בעיקר מעצמי. תראי כמה כתבתי לך מלי.. סליחה על זה.. סליחה על ערבוב הדברים, חוסר הבהירות, על הבלגאן. סליחה שאני משגעת אותך כל פעם מחדש. ואת.. תמיד פה.. תמיד מבינה.. תמיד מקבלת.. תראי הנה אני המפלצת. סליחה מלי שיר

שיר יקרה. נשמע לי שיש לך כעת הרבה זירות התמודדויות מציפות וחסרות שקט בחייך - בעבודה, בטיפול, בעולמך הפנימי. אני מבינה את הכאב והמצוקה, ושומעת עד כמה את מייחלת לשקט, למנוחה, לשלווה. עם זאת, אני שומעת על הדילמה בין "לבלוע הכל" לבין "אובדן שליטה" וחושבת ששתי האסטרטגיות הללו, אם אפשר לכנותן כך, הן די גרועות לך, ושבעצם לבחור ביניהם זה די מצומצם ומוגבל. אני רוצה לעזור לך לחשוב שיש איזשהו אמצע, אפור אפשרי, שבו ניתן להכיל עם איזון בין ספיגה לאובדן שליטה, ושנדמה לי שאולי זה מה שיעזור לך להרגיש יותר טוב. הדרך לשם לא פשוטה, ובוודאי צפויים לך עוד רגעים לא קלים שבהם תמצאי את עצמך שוב ושוב מתנסה בשחור ובלבן, אבל אני שומעת את המלחמה שאת מנהלת בטיפול, ואת השותפה העיקשת לצידך, ומאמינה שאת יכולה למצוא גם דרכי ביניים, שבהם תרגישי הרבה הרבה יותר טוב. לילה טוב, מלי.