היי..

יש לי ככ הרבה מה לכתוב לך . אבל הראש ככ עמוס שאני לא זוכרת מה אני רוצה לומר.. בא לי להעלם קצת .. להצטמצם ..לא להיות .. לא יודעת . תחושות כאלה ..עצובות. אני עצובה . הנוכחות שלך בדכ מצליחה לתת בי איזו סוג של הקלה , עוד קצת אויר לנשום.. אני מנסה להיות פה .. לידך.. עברנו .. אני והמטפל , וזה ככ שונה .. החדר ככ שונה .. זה אומנם "חדר ילדים" .. הוא פסיכולוג ילדים .. אבל ככ קשה לי להתחבר .. לקח לי שנתיים רק להתרגל למקום .. אוףףף מלי זה ככ לא זה . בא לי להרים ידיים ולהגיד .. "דייי... לא רוצה אותך יותר".. לא רוצה את השינוי הזה , את המקום החדש, מרגיש ככ ציבורי , חסרה האינטימיות של הבית .. ההתנגדות הזו בתוכי ככ משתלטת. אני עוד מעט בת 31 ,לא עוד הרבה - מחר...!!! ואני עדיין מרגישה בתוכי ממש ילדה הקטנה (כל התהליך הטיפולי שמוציא ממני את הילדה הקטנה שבי .. גורמים לי להרגיש כזו ) זה רק מראה לי עד כמה הנפרדות שם אצלי ביני הגדולה.. לקטנה הוא עצום .. מרגיש לי עדיין בחפירה עצמית , חופרת ללקט..בקרקע של געגועים לילדות..שהייתה , פירורים ..שהוטמנו בשתיקה, פירורים .. של אמא שלא ראתה , פירורים של הדחקה ושכחה. פירור ועוד פירור של מעשה שלא גונה , של מה שבדיוק קרה .. ומכל אותם פירורים אני מנסה ללוש לי פת חדשה של ילדות אחרת ...? ככ רוצה כבר להיות במקום שקט , ככ מרגישה שאני מחפשת את עצמי .. מרגישה אבודה ... ובמקום לשמוח מחר שאני חוגגת 31 .. מלי ..במקום לשמוח .. שהקמתי משפחה מקסימה ותומכת ,שיש לי המון חברים, אנשים טובים שפגשתי , שנותנים לי הרגשה של .. ביטחון ואהבה מראים לי עד כמה אני מוכשרת , ומוערכת על ידם .. במקום זה ..אני עדיין ממשיכה לכאוב ..? יכול להיות , שזו הדרך, הדרך לעבור "דרך הכאב" .. הכאב הזה שאמור לפתוח עבורי את שער הגיהנום האינסופי הזה שבו אני נמצאת .. אז מה מאחלת לעצמי ?...הלוואי ותהייה בי כבר שלווה אמיתית .. רגיעה ..בנפש שהחלומות והסיוטים והכאבים יניחו לי לנפשי , ששאפסיק להרוס את עצמי , שאפסיק להאשים את עצמי במה שקרה, שאסלח לעצמי ..שאוכל לסמוך ולהאמין באנשים (אפילו קצת יותר).. ששמחת החיים תחזור בחזרה לתוכי ... (((((ושלא אשבר מכל התהליך הקשה הזה שאני עוברת ..))))))) הלוואי . איזה ברכות משונות מלי , אה?.. כנראה התבגרתי מהר מידיי .. תודה מלי , שאתם כאן , דרור , את ודוד.. והחברים שתומכים..שמלווים אותי בתהליך הכואב הזה. מחבקת אותך שרית

שרית יקרה. הרשי לי להניח בצד לרגע את קולות העצב והבהלה, ולארגן לך חגיגה קטנה בינינו, מגיע ליומולדת שלך להיות קצת במרכז, לא?. אני חושבת על כל מה שעברת לאורך השנים, שרובן, כך נראה, היו לא קלות, ומאחלת לך שביום ההולדת משהו חדש, אחר, יוכל להוולד מתוכך. שתוכלי להתחיל מהתחלה, לתת לעצמך עוד הזדמנות לחיים אחרים, מלאים, מרגשים. מקווה מכל הלב שתצליחי לשמוע את הקולות החיוביים שצמחו בך, אלה שמסרבים להשלים עם מה שאחרים הפכו אותך להיות. שיהיה לך המון מזל טוב, תחייכי ותצחקי הרבה, ביומולדת וכל השנה, והלוואי שביום הולדת הבא תוכלי להסתכל אחורה, ליום הולדת 31, ולהגיד לעצמך בסיפוק איזו דרך ארוכה ומשמעותית עשית מאז. אז תדמייני זר גדול של בלונים, והרבה נרות על העוגה ממני. תאחלי בשבילך את מה שהכי הכי תרצי שיקרה לך השנה, ומעני את המשאלה ממני אלייך. מזל טוב!!!!!!!!! מלי.

היי שרית, מאחלת לך מכל הלב את כל הטוב שרק אפשר וגם עוד קצת. שכל מה שאת רוצה ומייחלת יתגשם כמה שיותר מהר. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך במתנה כמה חבילות של שוקולד פרה עם סוכריות קופצות- פשוט עושה שמח וכל המתוק הזה שיכנס ישר ללב. שבת שלום ומבורך.

היי לא יודעת למה בחרתי לכתוב לך... מרגישה הזדהות עם הדברים שכתבת.... מרגישה כל כך רע, הראש כל כך עמוס ולא מצליחה להוציא את הדברים.ראיתי שכתבת שהיה לך יום הולדת 31. גם לי היה לא מזמן ועדיין מרגישה ילדה. גם לי יש משפחה, אני נשואה לבחור נפלא, יש לי תינוק. יש גם חברים. אבל הרבה פעמים אני נופלת לתוך הדיכאון, חרדה, מחשבות אובססיביות ושום דבר ממה שיש לי לא מוערך. הבעיה שהמצבים האלה קורים כל שבועיים בערך ואולי אפילו לעתים קרובות יותר (לא מצליחה לחשוב, הראש עמוס מדי). כותבת את הדברים האלה וחושבת למה אני מעמיסה עליך, יש לך מספיק צרות משלך ובכל זאת ממשיכה...אולי תכתוב משהו... 6 שנים בטיפול פסיכולוגי (מספר שנים גם נטלתי תרופה נגד דיכאון ןמחשבות אובססיביות). 6!!! שנים, נשמע המון! מטפל מעולה, יש ביננו חיבור טוב אך לאחרונה עולות יותר ויותר מחשבות אולי הוא לא יכול לעזור, אולי טיפול פסיכולוגי בכלל לא יכול לעזור ברמות כאלה שגעון (אני קוראת לזה). כנראה אחזור לקחת תרופות. כל כך הרבה השקעה בטיפול, כל כך הרבה מאמצים ואני חושבת שאני מטופלת אידיאלית (לא מפסידה מפגשים, גם כשלא בא לי אני הולכת, אומרת אולי בכל זאת זה יעזור וכו') אבל ההתקדמות כל כך אטית וגם המטפל אומר משהו בי עושה את זה נורא לאט. לפעמים נדמה לי שאולי באמת עברתי משהו קשה בילדות כי אין לי כל כך זיכרונות מהילדות. אני נחנקת מרוב הדברים שמציפים אותי, כל כך נחנקת שלפעמים יש לי כל מני מחשבות. דיברתי עם המטפל שלי על אמא שלי ואז הוא אמר לי שלפי מה שאני מספרת כנראה שיש לה הפרעת אשיות גבולית וזה מוטט אותי. נראה לי שגם אבא שלי סובל מאיזשהי הפרעה אשיות, נראה לי סכיזואידית אני פוחדת מכל הדברים האלה כי הם יכולים להיות תורשתיים ואני כל הזמן מפחדת על הילד שלי שהוא קיבל משהו מהדברים האלה ואי אפשר לגדל ככה ילד כל הזמן בפחד ובעלי לא יודע באמת כמה אני סובלת, שכל שבועיים בערך אני מרגישה שאני מתפרקת ולא יודעת מי אני כבר ולפעמים מרגישה שאני כאילו חיה באיזה סרט ואני לא באמת נוכחת במציאות ואני לא יודעת איך לספר לו את המצוקה שלי ואני מרגישה שאני נחנקת, נחנקת ורע לי לא יכולה לכתוב יותר סליחה שזה ארוך ולא מסודר ותודה

ככ מרגש מליייי..... תודה , תודה , תודה !!!! בחיי... שהפתעת אותי , :-)))) הצלחת .. חבלז... מחייכת אלייך וצוחקת .. מנסה לחבק אליי את כל מה שאיחלת .. אמן .. את מקסימה !!!!!! אוהבת.