מלייי.... גוש בגרון...

מלי... הי.. רוצה לשתף אותך בקצת ממה שעובר עלי.. ידי רועדות.. הפנים שלי מתעוותות עכשיו, כסימן לבכי מתקרב, בכי עצור כל כך.. הרוצה לצאת.. כבר בכיתי כל הבוקר, אחרי ימים מספר של אפאטיות מלווה בכאב עמום.. אחרי תקופה ארוכה ומתישה, שעדין מתקיימת בעוצמתה היא, תקופה שהחלה בכעס מטורף ולא מובן, כעס על המטפלת בעיקר.. (זוכרת..??) לאחר מכן (למרות שלא חשבתי שיהיה לאחר מכן..) נכנסתי לשקט ... שקט של ריק חלול וריק.. לא היה לי כלום בראש, כל שרציתי הוא למות.... כמעט וניסיתי, חתכתי מלא, כבר אי אפשר היה לספור.. (אישיות גבולית.. עם כל העוצמות, הכאב והעמקות שמתלוות אלי..) מלי.. היה גם שלב שנלקחתי למיון באמצע הלילה.. כדי לעצור אותי מלעצור את עצמי.. (מבינה את המשפט..??) וזה היה זעזוע רציני בשבילי. זה עורר בהלה מטורפפת לגבי מצבי, (((((צצצמרמורתת)))))) מלווה ב'עדין לא אכפת לי!!!!!!!!!!' ר צ י נ י.. יותר נבהלתי משום שהתקרבתי קרוב כל כך לאזור המשוגע שלי, הוא אני (ידי עדין רועדות.. ליבי מתחיל להמשיך לדמוע..) שרציתי לברוח ממנו.. אך.. לברוח לא ממש פותר.. לברוח לא באמת אומר שאני יותר בריאה עם המחשבות המפחידות שלי עם האני שאני.. בשלב זה, הסכמתי סוף סוף לגשת עם המטפלת (!!!) לפסיכיאטר.. והוא ציין שכבוד הוא לו לטפל בי לידה ובמחיצתה, שהוא מאוד מעריך את זה שהיא הגיעה איתי ויודע שהיא לא נוהגת לעשות זאת בדרך כלל.. מלי.. את יודעת מה זה עשה לי..???? זה עורר אצלי עצב כל כך עמוק, ורווחה (לא מעיזה לכתוב אושר. אומר אושר זמני..) עמוקה ואמיתית בהקשר למטפלת המסורה שלי.. עוצמה בעמקות ישותי, כאן הבנתי עד כמה אכפת לה ממני, יותר מאשר לי אכפת מעצמי.. עובדה שהפחידה אותי כל כך.. העציב אותי עצב עמוק כל כך.. אוי מלי.. אני נאנחת אנחה פולנית כזאת.. צריכה את זה.. את שומעת אותי בשקט בשקט....?..? אז זהו, עכשיו זהו השלב שהתרופות מתחילות לעשות את שלהן.. אני מתחילה להרגיש קצת מרוחקת מעצמי.. זה מאוד מאוד מפריע לי אך אולי יותר נותן לי אפשרות לבדוק מה קורה לי.. וקורה לי כל כך הרבה אך לא מרגישה חלק מעצמי.. כאילו רואה מי אני ומה עובר עלי אך לא באמת באמת מרגישה?? יכול להיות..?? פתאום עולים להם מלא מלא זכרונות הכואבים יותר ממראה החתכים שלי.. מליייייייייייייייי.. עכשיו הדמעות עולות להן באמת על לחיי.. מלי.. אני עכשיו מגלה לך.. ולכולם כאן.. אולי בזה צועקת את עצקתי.... מלי.. .. .. נאנסתי. .----....-.--.... דמעות.. גוש בגרון... מלי.. איך הדחקתי כל כך הרבה זמן...?? עד ש.. עד שלא 'ידעתי' ממקרה אנוס זה..?? עכשיו אני מבינה מדוע אני כל כך מזדהה איתך שרית.. דמעות.. חיבוק.. דמעות.. כבר זמן שלא ידעתי לשם אצבע.. כמה קור היה לי למיניות, כשם שהיה אש, שנאה, גועל, ריחוק.. כל נסיון שלי להתקרב לאש הזאת.. וכל פעם שניסיתי, כאילו עלה בי משהו עמוק במפנים.. ולא היה לי מילים לכאב ולטשטוש שלו.. אך עדין ניסיתי.. ועכשיו.. עכשיו אני בוכה ומספרת גם לך.. אין לי אוויר.. הבכי בא במקום.. המקלדת מיטשטשת.. מלי... את שומעת אותי בוכה...?? שומעת אותי נחנקת.....?? בבקשה תעזרי לי לנשום.. טוב. רגע.. תעצרי נילי.. תנשמי עמוק עמוק.. ((((((((((((((נשימה עמוקה))))))))))))))) תעצמי עיניים.. תנסי להרגע.. מלי.. אל תעזבי אותי עכשיו כי ידעתי קצת איך ל'הנשים' את עצמי.. טוב...??? צריכה אנשים טובים לידי.. לא אנשים כמוהו המטומטם ההוא מהלילה הארור יש בי ריק לגבי מה שקרה. לא מדברת לפרטים. לא רוצה...!!!!!!!!...... ושוב בוכה.. לא יכולה להפסיק לבכות.. איזה יופי.. אולי קצת יוצאת מהאפאטיות.. מהריחוק.. אני לא אוהבת את מה שהתרופה עשתה לי משום שהיא לקחה חלק מאוד נכבד שהוא אני.. היא לקחה לי את צורת הסבל שלי.. לא את הסבל.. עדין נמצאת עם הסבל.. אבל לא יודעת איך לאכול אותו כי אני רק כביכול רחוקה ממנו.. זה מוזר אולי א"א להבין אותי עכשיו.. אולי, רק אולי..?? המטפלת שלי.. היא מעודדת מאוד מיילים אליה, בין הפגישות.. אפשר גם הודעות.. ואפילו שיחות קצרות לאגוד קצת כח.. גם אם רוצה לחתוך ומסכימה לדבר איתה קודם.. (אני בקושי בקושי מתקשרת בכדי לא להימאס עליה..) יש כל הרבה שצף בי בימים אלו.. האם זה יותר טוב מריק.. נראה לי שכן.. אני אוהבת לכתוב לה.. זה עוזר לי גם לטפל בעצמי.. הרבה אני לא רוצה לכתוב.. זה קשה.. אבל מרגישה כזה עומס.. שחייבת להוציא ממני את הכאב.. שגם ברור שהוא קשה.. ואם היא מאפשרת.. אין הזמנה יותר משובחת מזאת.. כל הכבוד לה.. אני מעריכה אותה.. את ההשקעה.. והמסירות.. לא נראה לי שהייתי יכולה להמשיך לחיות אם לא היה בי את הקול שלה.. היא חכמה.. היא יודעת איך להתנהל איתי. אמרתי לה שמאוד טוב לי עם מילות ניחומיה אלי, והיא אמרה שהיא שואבת את המילים רק ממני.. ממה שהיא רואה שאני צריכה.. לא להאמין שככה כעסתי אליה בעבר.. איזו דינאמיות.. איזו מיוחדת היא.. (מפחיד לומר זאת אך נכון ביותר). מלי.. מזל שיש לי גם אותך.. מזל שיכולה לכתוב גם לך.. שיכולה להוציא ממני עוד אותיות ומשמעויות בלי מילים.. את יודעת.. אני כותבת לה.. ולך.. ויש הרבה מעבר למילים שנכתבות אליכן.. יש את העירסול הזה שאני מוצאת בדיבור המחשבתי הזה.. בשיתוף... שאולי אני (רק כביכול..) לא נשארת כל כך לבד... מלי.. פתאום כן מרגישה לבד. אני קולטת שאני בחדר לבד. אני מרגישה משהו שמאיים עלי, מאחורי.. את יודעת.. עם לקיחת התרופה (נגד חרדות עמוקות) החלו החרדות רק לעלות.. זה מוזר כי יש טשטוש והרחקה אך גם יותר חרדות.. מוזר.. לא נחמד.. אפילו מעיק.. אני מרגישה שאני חוזרת חזרה לפעם, גם עם כל הפרנויות וגם עם כל הזיכרונות.. אולי זאת עסקת חבילה.. להעלות דברים מפעם וגם להרגיש כמו שהרגשתי פעם, וברחתי כל כך רחוק.. זהו. מתנתקת כדי שאוכל להמשיך לנשום.. יש לי מקום אמיתי בלב למטפלת.. וגם מקום לך.. תבואי לבקר ולעודד...?? אני בטוחה שיהיו עוד ימים קשים בטירוף.. אני בטוחה שעוד שניה ארגיש את ניפוץ הזכוכית שאני.. ואז שוב אברח.. אוי.. מלי.. שוב מרגישה את הזכוכית שאני.. אני מפחדת.. זה חותך אותי, דוקר.. פוצע.. אני מדממת כולי.. זאת מי שאני.. עכשיו.. שלך להיום.. ~נילי~

נילי יקרה. אני שומעת אותך כותבת מתוך עולם מלא בשדים ומפלצות, עוצמות הפחד, הכאב והעצב זועקים מכל מילה שלך. וכ"כ הייתי רוצה בשבילך שתמצאי את השקט - זה שבחוץ וזה שבתוכך, שתמצאי פינה חמה שבה תוכלי להרגע, להתנחם, להתערסל. אני שמחה שבצל התופת מצאת אנשים שרוצים לעזור, ללוות, להיות שם איתך. כ"כ מקווה שתשעני על כך ברגעי הבדידות. ובינתיים - הניחי לגופך ולנפשך להתחזק, תני להם להרגע מעוצמות הזעזוע ומהכאב. זמן לנוח עכשיו... מאחלת לך סופ"ש רגוע ושקט, מלי.