סימפטומים של עודף הזדהות

אני רואה חסר בית כואבת ובוכה אני רואה איש בלי רגליים ואני כואבת ובוכה אני קוראת על אישה מוכה ילדה שנאנסה אני כואבת את כאבם ובוכה אני מרגישה את העצבות בכל אדםשזז אני מרגישה את הכאב של כל העולם כל נשימה כל אנחה כל זעקה של האנושות הטבע והאדמה כל ילד רעב כל ילדה בודדה כל גבר עזוב כל אישה נטושה כל המבטים מביטים לעברי בתחינה לעזרה ואני מה אני אני רק מסתכלת מרחמת ובוכה בעבר היתי קונה אוכל לחסרי בית שליד תחנת האוטובוס שלי עכשיו אפילו את זה אני כבר לא עושה אני רק מסתכלת כאבת ובוכה אבל הכאב בלתי נסבל הוא בכל מקום הוא בכל פינה קורע את הלב פוצע את הנשמה והאדישות האדישות מטריפה היא מוציאה אותי מדעתי ושורפת כל גרם של תיקווה לא רוצה להיות כדור רגשות מהלך לא רוצה להרגיש את הכאב של אחרים יש לי מספיק משלי ואפילו יותר מדי ועדיין כאילו אין לאן לברוח וזה בעצם כל מה שאני רוצה לברוח להיתחבא להעלם מתחת לשמיכה חיבוק של אבא נשיקה של אמא(שלא תבוא לעולם כי היא כבר מזמן לא חייה) ולא להרגיש יותר כלום אף פעם

תמרה שלום, עוצמות הכאב שאת מרגישה מאחרים נשמעות בלתי נסבלות, קשה עד בלתי אפשרי להרגיש את הכאב של כל אחד כל הזמן. כתבת בכותרת הזדהות יתר וחשבתי על כך שאכן את מזדההעם כל הסובב אותך, בעיקר עם הכאב שלהם. כאילו את מתקשה לסנן חלק מהכאב הזה. את כמהה למקום מוגן מרגיע, מחבק, בו לא תרגישי את הכאב לא שלך ולא של אחרים. אבל אני חושב שאולי קיימת אפשרות שלישית בנוסף להזדהות היתר או להיעלמות מתחת לשמיכה - האפשרות של מציאת האיזון בו תוכלי לראות כאב של אחרים להבין אותו אך לא לאמץ אותו וספוג אותו כאילו היה שלך. לא קל להגיע למקום הזה, לעיתים יש צורך בעזרה, אבל נראה לי חשוב שתנסי. דרור

אבל אך מגיעים לאיזון העדין של עדיין להרגיש עדיין להתחשב עדיין להבין ולאהוב אבל לא לכאוב אך מפסיקים להיות עורק ראשי פועם וכואב של העולם ועדיין לא הופכים לקיר ביטון חסר תחושות מוחלט אך נלחמים בעדר של האנשים הרודפים אחרי כסף ועושר ובילויים זיונים מכוניות עבודות טובות בתים יקרים נשים יפות בעלים עשירים ועדיין להשאר אנושית אך אפשר לעצום עיניים ועדיין לראות את הכל